מסמכים אלו נמצאו לאחרונה (ינואר 2008) בארכיב הז'יך (המכון ההיסטורי היהודי ) בוורשה מהם עולה אווירת אותם ימים קשים בקנישין והם שופכים אור אחר על יחסי תושביה היהודיים עם שכניהם הפולנים. המסמכים תורגמו לאחרונה מאידיש לעברית.
הצילומים המשובצים הם צילומי המסמכים המקוריים. (יש להקיש על התמונות כדי להגדילם)
מסמך א' - קורות משפחת סורסקי
המקור ביידיש נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשא (3958)
המכון ההיסטורי היהודי
הנציגות בביאליסטוק
תאריך: 4/10/1948
52/48
בכפרים אחר חיסול הישוב היהודי בקנישין
נימסר ע"י שמואל סורסקי, יליד שנת 1915 בקנישין. בעת הכיבוש חי עד לחיסול בקנישין, אחרי החיסול אצל נוצרים בכפרים. כיום חי בביאליסטוק.
ביום החיסול של קנישין, ב- 2 בנובמבר 1942, לפנות בוקר יצאתי אני עם אחי יעקב ושתי אחיותי לחצר ועלינו על הראשט . ישבנו שם שבוע ימים, כל הזמן היינו נתונים בסכנה כיוון שהגרמנים כבר אטמו את הדירות וכל הזמן עברו באזור היהודי ועקבו ובשמעם רשרוש כלשהו חשדו שהיהודים מסתתרים באותו מקום. כעבור שבוע, באמצע הלילה, בא באופן בלתי צפוי אחינו נחמיה שברח קודם לשדה. יחד, חמש נפשות בסך הכל, עזבנו והלכנו אל מכר נוצרי ברחוב ווילסאנה (בעיר קנישין). על משפחתו נמנו זוג מבוגרים ובן צעיר. בעצם, הודות לרצונו הטוב של הבן הצעיר נתקבלנו להסתתר במחבוא בראשט של מחסן המספוא. האב הזקן ידע רק על שני גברים מסתתרים , ורק למענם היה מבשל אוכל. למעשה, התחלקנו כל החמישה באותה מנה וכל הזמן סבלנו רעב, למרות ששילמנו בעד האוכל. מזמן לזמן היה אחינו יוצא אל מכרים נוצרים ומשיג לחם. אחרי חודשים אחדים של שהייה במחבוא אצל אותו נוצרי, נמאסנו עליו. שיערנו שהמלחמה לא תסתיים מהר כפי שחשבנו והאב הזקן התחיל לדרוש שנעזוב. קרה אפילו, ששבוע שלם לא תבענו ממנו אוכל ובלבד שלא יגרש אותנו.כדי להביא מים היינו בכל לילה בשעה 12 יוצאים אל הנהר. לבסוף, לפני שעזבנו את ביתו של אותו נוצרי, הלך אחי אל מכר כפרי לחפש מקום בשבילנו. היה לילה קר בסוף ינואר 1943. אחי נתקל בשדה ביהודים יחפים, רצים מלאי פחד. מהם נודע לו שמוציאים את היהודים האחרונים מהישוב היהודי האחרון במחוז ביאליסטוק, מהעיירה יאשינובקה.
בלכתו מן הכפר פגש את אחי עקיבא פישלוק, יהודי מיאשינובקה שבכה והתחנן שאחי יאמר לו, לאן הוא הולך. אחי הביא אותו אל המחבוא שלנו והוא נשאר אתנו יחד ימים אחדים, בידיעה שארבעתנו שוהים כאן שלא על דעתו של בעל הבית. לא יכולנו להחזיק את עקיבא פישלוק ויעצנו לו לחפש מקום אחר, ואכן עקיבא פישלוק עזב. אולם, אלה היו הימים הראשונים אחרי החיסול, האוכלוסיה הכפרית היתה שרויה בפחד גדול בגלל ההוראות הגרמניות ואף אחד לא רצה להכניס אותו. פישלוק חזר אפוא אלינו , אל המחבוא. מצבנו היה מדאיג מאוד. בכל יום פחדנו שיגרשו אותנו ופתאום בעל הבית יגלה שעוד יהודי אחד זר, נוסף עלינו. התחלנו לבכות ולהתחנן בפני עקיבא שלא ימיט עלינו אסון, בבואו אלינו. אבל עקיבא בלית ברירה השיב: יכולים אתם להרוג אותי, אין לי לאן ללכת!. בראותי שהעניין יגרום לאי נעימות, פניתי אל עקיבא: תשמע בקולי, יש לי בשבילך מקום. לך אל מכר נוצרי שלי, קרוודסקי, ברחוב גרודז'נסקה, ואומנם הוא הלך שמה, הנוצרי קיבל אותו יפה מאוד. נתן לו אוכל ושתיה וכך ישב שם עקיבא על הראשט חודש ימים.
ברם, עקב המקרה הבא נאלץ עקיבא לעזוב את ביתו של קרוודסקי. החצר הייתה שם משותפת ובבוקר אחד עלתה שכנה אל הראשט לחפש קרש, פתאום ראתה בן אדם זר. היא ירדה בריצה אל בעל הבית בצעקה שזרים נמצאים על הראשט. קרוודסקי נבהל מאוד ושלח את עקיבא אל מכר כפרי בכפר הסמוך, קופיסק, אגב הבטחה ששם יעבור בשלום את המלחמה.
כעבור שלושה חודשים, ב3 במאי 1943, היינו חייבים לעזוב את מחבואינו בקנישין. שוב התחילו חיפושים נואשים לאן ללכת. פניתי אל הנוצרי קרוודסקי, שהוביל את ארבעתנו אל אותו נוצרי בכפר ליד קופיסק ושניים מאיתנו, אחותי ואחי, נאלצו לעזוב וללכת אל נוצרי אחר. הגענו להסכם לשלם אלף מארק לשבוע עבור חמשת הנפשות שלנו.
המחבוא שלנו נמצא הפעם ברפת, מתחת לאדמה. הכניסה לתוכו היתה דרך חור שהוסתר על ידי אבן. כדי לאוורר קצת את "דירתנו" היינו מרימים את האבן. ביום וגם בלילה היה חושך, לא ראינו אפילו איך לאכול. הנוצרי לא רצה לספק לנו נפט לתאורה. היינו אפוא מדליקים שבבי עץ דקים ולאורם היינו אוכלים, משחקים שח מט ומגרשים את מצב הרוח של מרה-שחורה.
לאחר שעבר עלינו היום הראשון, למחרת בבוקר בא הנוצרי ובפיו הידיעה שאנו חייבים לעזוב מיד, כיוון שביתו קיבלה פתק ממשרד העבודה לנסוע לעבודה לגרמניה, אבל היא לא תתייצב. התחלנו להרגיע אותו, יעצנו לו שתיקח אישור מרופא שהיא חולה. נתנו לו כסף, שבו יוכלו להשיג אישור כזה. בעל הבית שלנו נרגע לימים אחדים. הנוצרי הזה היה מבוהל מאוד מהידיעות שנפוצו באותו זמן שהיהודים שוב נתפסו בבתיהם של כפרים שונים וכעונש נשרף כל רכושם. הוא היה מוסר לנו חדשות כאלה וכל הזמן היה מביע חרטה על שהסכים לקבל אותנו בשעה שיש לו משפחה, שיש לו עוד בשביל מי לחיות, אך בגללנו הוא שרוי תמיד בסכנה. היינו מנחמים אותו, שעד כה איש לא בא הנה ואלוהים ימשיך לעזור.
שבועיים לאחר חיסול הגטו בביאליסטוק בא אלינו אותו נוצרי וסיפר, שהוא נוסע עכשיו לביאליסטוק ותוך יומיים עלינו לעזוב את המחבוא. היינו מיואשים מאוד. לא ידענו מה לעשות. בשובו מביאליסטוק בא האיש שוב אלינו ובפיו המילים האלה: "ילדים, אתם חייבים לעזוב את המחבוא, לא ייתכן אחרת!" התחלנו לבקש אותו, נתנו לו משהו, והוא ריחם עלינו. יעצנו לו להכין מחסה של בטון כדי להסוות יותר טוב את הפתח. כעבור שבוע מסר לנו הנוצרי, שמחסלים את הגטו בביאליסטוק. הנוצרי התחרט כבר על רצונו לגרש אותנו והבטיח להחזיק אותנו עד סוף המלחמה.
אחי, דב סורסקי, והאחות ציפורה היו אז ב"קולוניה גרנדה", קהילת קנישין, אצל הנוצרי אולדז'ייבסקי. כעבור שנה, ב16 באוגוסט 1943, שילח אותם אותו נוצרי, כיוון שבנו קיבל היתר לעבוד בגרמניה. שניהם עזבו אפוא ובאו אל הנוצרי ויצק שנקביץ' ברחוב וילסון. בלי ידיעתו הם הסתתרו אצלו באסם והתכוונו לצאת משם למחרת היום ליער. כאשר למחרת בבוקר נכנס הכפרי הוא מצא אותם במקום, לא אמר דבר, אלא יצא והלך ראש הכפר דאז יוליאן איבנובסקי, להתייעץ עימו, מה לעשות. שניהם הגיעו להסכמה, שיש להודיע למשטרה. כשראה אחי דב סורסקי, שהמצב רע, איבד את בטחונו, חתך לגזרים את בגדיו וערום תלה את עצמו בחגורה. אחותי ניסתה להרגיעו, בכתה ויבבה, יעצה לו לברוח, אבל כלום לא עזר. אחי תלה את עצמו. כעבור עשר דקות הגיעו אנשי הגסטפו עם משטרה פולנית, אבל מצאו אותו כבר מת. הם הורידו אותו מהתליה וניסו לחקור את האחות ושאלו מי הסתיר אותם כל הזמן ואיפה שאר בני המשפחה. האחות לא ענתה מאומה על כל השאלות האלה. אז הנציב שלף את אקדחו והמית אותה בשלושה כדורים. איזושהי נוצרייה חלצה מגופה של אחותי את נעליה ושאר חלקי הלבוש מגופות המתים. אחר כך הזמין הנציב שני כפריים והורה להם להוביל את גופות המתים לקבורה בבית העלמין היהודי.
למחרת היום, ב17 באוגוסט 1943, באה בעלת הבית שלנו והתחילה לבכות ולצעוק שנמהר לעזוב. נבהלנו מאוד ושאלנו, מה קרה. אז היא סיפרה לנו, שתפסו את אחי ואחותי אצל הנוצרי שנקביץ' בקנישין ולפני מותם הם גילו, איפה אנחנו נמצאים. ניסינו להרגיע אותה, אבל היא כל כך הסתערה עלינו, שראינו, שמוטב לנו למות. עכשיו לא ידענו, על מה לנו להתאבל: על האסון שפגע באחינו ובאחותנו, או על שאנחנו נפלטים לרחוב?
מצבינו היה קריטי. כך נאבקנו עד לשחרור, לרב ברעב ובזוהמה. חודש לפני השחרור בא אלינו הנוצרי וסיפר שבאו אליו פרטיזנים ורצו לשרוף את הבית, כיוון ששני פועלים גנבו מהמקלט שלהם מזון והם חושדים בבנו. יעצנו לו, שיכתוב מכתב, שהוא עוזר ליהודים ובנו לא לקח חלק בגניבה. העצה מצאה חן בעיניו ואנו כתבו לו את המכתב בפולנית ובנו הניח אותו ליד המקלט. מאז השתלט כבר שקט. הכפרי לא בא עוד בטענות והודה לנו מאוד על העצה שיעצנו לו. ככה המשכנו עד שהצבא האדום שיחרר אותנו בתשעה באב 1944. כעבור ימים אחדים עזבנו ועברנו לכפר קופיסק, כאן התאספו כשלושים יהודים. עבדנו קצת אצל הכפריים בשדות וכבר הייתה לנו פרוסת לחם.
לאחר שבוע וחצי עזב כל אחד מאתנו, איש איש לעיירתו. כך התרכזנו חמישים ושניים יהודים מקנישין. כאן חיינו עד שהצבא האדום חנה בעיר. מיד לאחר שהצבא האדום עזב, התחילו הפרעות של חבורת הא.ק. (ארמיה קריובה) הם התחילו לרצוח יהודים. בלילה היו כולם נסגרים בבית המדרש ברחוב גרודז'נסקה.
פעם בליל יום שיש בחודש תשרי, באוגוסט 1945 הגיעה קבוצה של א.ק. ונכנסה בשעה 11 בלילה אל רופא בעלי החיים היהודי (פיקלס) ורימו אותו שחלה אצלם סוס. הרופא ענה, שאין הוא יכול עכשיו ללכת. אז הם התחילו לבקש אותו וטענו שהרופא בעיר גר רחוק, והוא מוכרח לפתוח להם את הדלת. הרופא שלח את בעלת הבית נוצרייה שלו לפתוח את הדלת. אז פרצו שלושה בריונים פנימה והורו להרים ידיים. הרופא ניסה עוד לחפש דרך לברוח, אבל כבר היה מאוחר. הם פקדו עליו להתלבש ולקחו אותו אתם היערה, שם עונה הרופא למוות.
כעבור ימים אחדים שוב באה לקנישין חבורה של אנשי א.ק. , נכנסו אל מפקד המשטרה, הוציאו אותו ממשרדו עם 2 נוצרים נוספים וירו בהם ברחוב. הדבר עורר בהלה באוכלוסיה היהודית וכולם החליטו לעזוב את המקום בגלל האיום על החיים. וכך חוסל היישוב היהודי בקנישין.
עוד בעת קיום היישוב היהודי בקנישין היו יוצאים ארבעה יהודים עם נשק בידיהם ומסיירים ברובע היהודי. בלילה היו עוצרים כל נוצרי, שהתקרב לאיזור היהודי. אחרי שעזבנו את קנישין, החזרנו את הנשק לשלטונות. היום גרים בביאליסטוק עשרה יהודים מקנישין.
אחד מאחי, ישעיהו סורסקי, עבד בעת הכיבוש בסניף הדואר והתיידד מאוד עם המנהל (הגרמני) בעת החיסול ב 8.11.42, בא המנהל אל אחי וגילה לו את הסוד, שהרוצחים, אנשי הגסטפו, כבר באו להרוג את היהודים. הוא יעץ לאחי שיבוא אליו למשרד הסניף, שם יסתיר אותו במרתף. שבוע ימים שהה אחי במרתף והמנהל היה מביא לו אוכל שלוש פעמים ביום. אבל בראותו שהיישוב היהודי בקנישין חוסל, הודיע המנהל לאחי: "אינני יכול עוד לעזור לך. לך אל יאשינובקה, שם חיים יהודים ותהיה אתם יחד." אחי פחד ללכת לבדו וביקש מהמנהל שיסיע אותו לשם באופנוע שלו. אולם המנהל לא יכול לעשות זאת ואמר לאחי ללכת ברגל.
אחי ידע שאנחנו נמצאים במחבוא והחליט להתייעץ קודם בנו. בלכתו בדרך עצר את אחי השוטר הפולני קנייבסקי, הכה אותו קשות והוביל אותו למשטרה. אחרי שמונה ימי מאסר נאספו במשטרה עשרה יהודים וכולם הובלו לחטיבה מס' 10 בביאליסטוק, ומשם הועברו לטרבלינקה.
עדות הרשם: נציג המכון ההיסטורי היהודי
בביאליסטוק
ר. פקטור
ביאליסטוק, 11 ליוני 1988
מסמך ב' - העיירה קנישין בעת הכיבוש
המקור ביידיש נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשא (3959)
המכון ההיסטורי היהודי
הנציגות בביאליסטוק
תאריך: 1/10/1948
51/48
זכרונות על העיירה קנישין בעת הכיבוש
נמסרו על ידי שמואל סורסקי, יליד שנת 1915 בקנישין. בעת הכיבוש חי בקנישין עד לחיסולה. אחר החיסול הסתתר אצל נוצרים בכפרים, כיום חי בביאליסטוק.
העיירה קנישין מנתה לפני המלחמה כ-1500 נפשות יהודים. בערב ראש השנה בשנת 1939, בעקבות המלחמה בין גרמניה ופולין, פלשו חיילות הגרמנים לקנישין. מיד נחטפו 60 יהודים לעבודה בגרמניה, בין השאר : ברוך יורביצקי (נגר), מאיר מיילכוביץ' (למדן), שמעון קוניאק (למדן), משה סורסקי, נחמיה סורסקי (סוחרים), אברהם קרביץ (רב), שמעון שניידרבסקי (חייט), מרדכי מיניוביצקי (מייצר חבלים), אברהם שניידר (סוחר), תנחום שניידר, מנדל שניידר. מכל זה חזרו , כבר לאחר שביאלודוס הועברה לידי השלטון הסובייטי, עשרים וכמה יהודים. הנותרים אבדו.
שבוע ימים שלטו הגרמנים בעיירה. אחר כך עזבו על סמך ההסכם הגרמני הסובייטי עד לפלישת הגרמנים לברית המועצות היה אצלינו השלטון הסובייטי.
ביום השישי, ה23 ביוני 1941, נכנסו הגרמנים בפעם השניה לקנישין. מיד גם חטפו חמישה יהודים: את המורה לעברית אריה וינשטיין, סורסקי, יהודי גרודנאי וטרסטינאי יחד עם ארבעה סובייטים שבמקרה נזדמנו למקום והובילו אותם אל ההרים הלבנים (החולות) הסמוכים לעיר, ירו בהם וקברו אותם בקבר משותף. כעבור שבועיים פנה היודנראט אל הנציב המקומי, שהתיר להעביר את הגופות לבית העלמין היהודי.
מיד היה גם אמור לקום גטו ליהודים. אולם האינטיליגנציה הפולנית, הרופא ד"ר נובקובסקי, הרוקח ז'ז'ניצקי והכומר המקומי, פנו אל השלטונות וביטלו את הגזירה. היהודים נשארו לגור במקומותיהם הקודמים.
בשבוע הראשון נמלטו לקנישין יהודים משצ'וצ'ין, גרייבו, רדז'יבילוב, משום ששם התפרעו אנשי העולם התחתון. אבל הנמלטים האלה לא יכלו להישאר זמן רב בקנישין. מראש השלטון המקומי הגיע צו שעל הזרים לעזוב את העיירה ואפילו נערכו בדיקות בבתי היהודים.
ב-5 ביוני 1941, אסרו הגרמנים את רב העיירה, הרב פאליאק את אריה שרשוב, ואת המשומד מרוזוביץ' יחד עם נוצרי אחד, יו"ר לשעבר בימי השלטון הסובייטי. בעיר הסבירו את הדבר בכך שלארי מרוזוביץ' היה חתן יהודי סובייטי, שהנוצרים רצו להתנקם בו. כאשר הגרמנים באו לאסור את שרשוב הוא הפנה את תשומת ליבם לחוות דעתו של הרב, שהוא איש הגון. לפיכך עצרו הגרמנים את שניהם, הוציאו אותם אל מחנה בוגושי, שממנו איש כבר לא חזר.
גם הנוצרים המקומיים התנקמו ביהודים שונים מטעמי איבה אישית, וכך הפולנים ז'וטק יצקובסקי, מצ'יק טוצשבסקי, ובדנרסקי ז'נק תפסו את היהודי ברוך ציגלמן, שבימי השלטון הסובייטי עבד במסעדה, ובשל כעסם עליו הובילו אותו אל משרד נציב השלטון. שם הוא הוכה קשות, ציוו עליו לחפור בור בחצר המסעדה וירו בו. כעבור שבועות אחדים העבירו יהודי קנישין את גופתו לבית העלמין היהודי.
נוצרים אחרים העבירו למשרד הנציב המקומי רשימה של קומוניסטים כביכול, בין השאר: מקוצ'ינסקי אב ושני בניו, מולה גלוך, יוסף יעקב רוזנברג, רופא השיניים אלקין, שמריל מיניקובסקי, שלמה סורסקי, זושא נובינסקי, פסח וולוצקי, קלמן בקר ועוד אחרים. כאשר כל הנ"ל התייצבו בפני הנציב, הועמסו כולם על מכונית משא והוסעו בכיוון ביאליסטוק. איש לא ידע לאן. ניהלנו משא ומתן עם גורמים שונים על מנת לשחרר את הקורבנות האלה. נשלחו שתדלנים לביאליסטוק. כל זה עלה במחיר של מאות דולרים, אך דבר לא נודע. כעבור זמן מה הופצו שמועות שכל היהודים נורו למוות.
בחודש יוני 1941 התאספו חוגי העולם התחתון של האוכלוסיה הפולנית בקנישין והחליטו לבצע פרעות ביהודים. עם מנהיגיהם נמנה בין השאר השוטר סטאך גיבינסקי (חי במערב פולין). לשם כך הטביעו על בתי היהודים סימני מגן דוד ועל בתי הפולנים צלב. באותו ערב היו היהודים שרויים בפחד גדול. למחרת הרוחות שוב נרגעו וזאת הודות לאינטליגנציה המקומית, שעצרה בעד ההמון הפרוע. הכומר עצמו רדף אחר פרחח, שרצה לשבור את זגוגיות החלונות בבתי היהודים. אותו כומר היה בכל יום ראשון בדרשותיו באוזני המאמינים קורא להם לא להתעלל ביהודים אלא דווקא לעזור להם, שהרי לא ידוע מה עוד עלול הזמן להביא...
באותו זמן הוקם היודנראט (מועצת היהודים). יו"ר הארגון היה מרדכי זאפאסנר, הגזבר היה מלך ברז'ז'ינסקי וחברים היו דוד סורסקי ומשה לוין. במשרד העבודה פעלו: עקיבא פישלוק, נוח זלשין. יהודי קנישין ענדו עדיין סימני חרפה: סרטים בצבע כחול לבן על שרוול הבגד. כעבור חודש ימים הגיע פתאום צו שכל היהודים מקטון ועד גדול, יתייצבו בכיכר העיר. איש לא ידע, לשם מה נקראים לכיכר. בבואם במועד שנקבע למקום הועמדו באופן נפרד צעירים וזקנים. אחר כך הודיע הנציב, שכל היהודים חייבים לענוד על החזה מגן דוד ואסור על היהודים ללכת ברחוב על המדרכה ככל שאר האוכלוסיה. כפי שהתברר יותר מאוחר, היו צעירים אמורים להילקח לעבודה, אבל היודנראט ביטל את הגזרה תמורת שוחד יקר. ככה חיו היהודים בקנישין שש עשרה חודשים. גברים ונשים היו הולכים לעבודה, לחצוב אבנים, לסלק עשב מהכבישים. על איחור לעבודה היו נענשים ב- 15 מלקות מגלב.
בשבת ה31 באוקטובר, 1942 פוטרו פתאום כל היהודים העובדים במשרד הנציב. גם הנציב לקח מגיסתי פיג'מה, שלא הייתה מוכנה עדיין. אחדים מחברי היודנראט פנו מיד אל הנציב, כדי לשאול מה פירוש הדבר. ואולם הוא הבטיח ש "שום דבר לא קרה, היהודים יתגברו על זה..."
ביום ראשון, ה-1 בנובמבר 1942, הוציא הנציב הוראה אל יו"ר השלטון המקומי, קרול אוטר (פולקסדויטש) להזמין מכל הסביבה עגלות ולהצטייד במזון לשלושה ימים. כאשר נודע לאוכלוסיה היהודית על העגלות, פנו רבים אל מכריהם הנוצרים כדי לברר מה קרה. אבל כולם מלאו פיהם מים, כולם התהלכו חסרי מנוחה, מלאי ייאוש, באווירה כזאת עבר אותו יום ראשון.
ביום השני, 2.11.1942, בשעה 8 בבוקר, התרכזו על העגלות בכיכר השוק. איש לא ידע עדיין לאיזה מטרה העגלות ישמשו. כעבור שעה צרו על העיר מאות מכוניות מלאות אנשי גסטפו. מיד גם הגיעו אחדים מהם אל היודנראט והודיעו, שעל כל היהודים להתרכז ברחוב. אחדים מאנשי היודנראט עברו מבית לבית והודיעו ליהודים שהשלטון הגרמני פקד להתאסף ברחוב. בו בזמן הם ייעצו לאחד אחד לנהוג כפי שהוא מבין, כיוון שאין הם יודעים מה יתרחש כאן. יהודים רבים שחשו, מה מאיים עליהם, החליטו מיד לברוח ליערות, לשדות. ככה התפזרו כשמונים נפש.
הזקנים, החולים, הוצאו מבתיהם ונורו למוות. את הקצב הזקן, אברהם רוזנברג בן המאה וחמש קשרו ברצועה לצוואר, סחבו אותו לאורך הרחוב ועינוהו למוות.
את כל היהודים שהתאספו העמיסו כפי שהם עומדים על העגלות של הכפריים וכך הם הובלו לביאליסטוק, אל מחנה החטיבה מספר 85 את שמונים וחמישה היהודים המומתים הורה הנציב לקבור בבית העלמין היהודי. כל הדירות של היהודים נסגרו על ידי השוטרים הפולני ובתוך שמונה שבועות העבירו הגרמנים את חפצי היהודים אל בית הספר הפולני בקנישין, ומשם היו לוקחים את הפריטים הטובים לעצמם ואת השאר מכרו תמורת פרוטות.
לברוח מן העגלות היה קשה מאוד. לכל עגלה צורף זקיף. הרופא היהודי של קנישין נתן לזקיף שלו שעון וביקש שירשה לו ברוח. הזקיף לקח את השעון ונתן לו לברוח. אבל זקיף אחד ירה בו. באופן כזה נורה גם גאוויסער פרבר.
בחטיבה 10 שהו יהודי קנישין שמונה שבועות ואחר כך הוצאו משם לטרבלינקה. במשך אותו זמן הצליחו כעשרה בני קנישין להינצל. נציגי היודנראט של ביאליסטוק היו באים ועל ידי התערבותם של מכרים היו קוראים מתוך רשימות מוכנות מראש את שמות היהודים. באופן כזה הצליחו גם בני משפחת בז'ז'ינסקי להינצל ממחנה חטיבה מספר 10
עדות
רשם: ר. פקטור
נציג המכון ההיסטורי היהודי
בביאליסטוק ר. פקטור
