RelatioNet | Forum | Yad Vashem | Jewishgen | Dworzanczyk Czesław | MyHeritage

שמואל סורסקי Shmuel Suraski

ar_suraski@walla.com
305044604







RelatioNet SU SA 12 KN PO
שמואל סורסקי Samuel Suraski

Interviewer: Hadar Suraski









Hadar Suraski
Telephone: +972-972-09-0000000 Fax: +972-972-09-0000000
Mobile: +972-972-052-0000000 Email: hadar_suraski@walla.com
ICQ: No
Messenger: No
Address: Tirat Zvi , Israel


Survivor:

Code: RelatioNet SU SA 12 KN PO
Family Name: Suraski
First Name: Samuel
Father Name: Judah
Mother Name: Bobel
Birth Date: X/X/1915
Town In Holocaust: Knyszyn
Country In Holocaust: Poland
Profession (Main) In Holocaust: X
Death Place: Petach-Tikva
Death Reason: sickness
Year Of Death: 2002
Cemetary: Sgula , Petach-Tikva





מבוא



החלטתי לנסות לגלות על עברו של סבא שמואל, אביו של אבא מכיוון ידענו עליו מעט מאוד. סבא וסבתא לא ספרו לילדים שלהם על תלאות השואה ואף ניסו "להגן" עליהם מלשמוע זוועות אלה וכך נהגו גם האחים של סבא עם משפחותיהם. סבא עלה לארץ והתיישב ביהוד בשכונת ביאליסטוק ברחוב לוחמי הגיטאות.
בשכונה גרה בזמנו, עוד משפחת סורסקי אך לא היה קשר משפחתי בניהם.
נמשכתי לחקירת עברו של סבא אולי מכיוון שאבי נפטר כשהייתי בת שלוש וזאת הייתה דרך נוספת להתחבר אליו. בתחילת הדרך לא ידעתי כלום, מלבד שסבא גר בקנישין ואת שמות האחים שלו. במקרה דודתי, אחות אבי, נזכרה שסבא, סיפר לבת דודה היכן היו בשואה כדי שיוכלו להגיש תביעה נגד הנאצים עבור אמה, והיא רשמה מפיו את המעט שנאמר. בשלב זה היו ידועים לנו הפרטים הבאים:
הסבא שמואל בן יהודה ובובל סורסקי, נולד ב 1915, גר בקנישין שבפולין ברחוב סרהדבורנה.
היו לו שמונה אחים, שלושה מהם שרדו את השואה השמות- נחמיה, בלה ויעקב .
האחים שנספו בשואה : דב, שייקה, גיטל, משה וצפורה.
בשנת 1942 סבא, שמואל סורסקי, התחבא במשך חצי שנה אצל שכנו בשם צ'סק דבוז'נציק ואח"כ במשך שנה וחצי התחבא יחד עם אחיו – בלה ,נחמיה ויעקב בבור גדול ליד יער כ-10 ק"מ מקנישין אצל גוי בשם קוליקובסקי.
סבא עלה לישראל ב 1950, נישא לסבתי רחל וגרו ביהוד. נולדו להם שתי בנות ובן (אבי), נולדו עשרה נכדים ונינים. לסבי הייתה במשך שנים שנים רבות חנות דגים ואח"כ עבד בארכיון של בית הדין הרבני.

בסיפור של סבא הוזכרו שמות שני גויים שהסתירו אותם וכמה זמן הוסתרו אצלם. עם מעט המידע הזה, יצאנו לדרך. כתבנו מכתבים לראש עיריית קנישין ולראש עיריית ביאליסטוק סיפרנו להם שאנחנו מחפשים את שני האנשים היקרים האלה כדי להודות להם, חשבנו שאולי הרצון שלנו להודות לפולנים יגרום להם לנסות לעזור לנו , אך תשובות לא קיבלנו. חשבנו לקחת חוקר פולני (מישהו מוכר וידוע בעבודתו הרצינית) שינסה לעלות על משהו, אך הזמן היה קצר , תאריך המסע התקרב והחוקר לא היה פנוי באותה תקופה.
היינו די מיואשים, לא נדלק שום אור בקצה המנהרה
במסגרת ההכנות למסע, נתנה לנו אפשרות לכתוב עבודה או לפתוח בלוג , בהנחייתם של צבי שוורצמן ומרים דוד, אני בחרתי בבלוג. בזכות בחירתי זו, נוצר קשר עם אנשים יקרים אלה. סיפרנו לצבי ומרים את הסיפור, ויידענו אותם על ניסיונות החיפוש. מרים העלתה רעיון שאולי תנסה למצוא בעזרת ספר טלפונים פולני את מספר הטלפון של ביה"ס המקומי בקנישין, ותשאל את מנהל ביה"ס אם אחד השמות מוכר לו, וכך עשתה. מנהל בית הספר שלא שלט כ"כ באנגלית אמר שמשפחת דבורז'ינצק גרה בקנישין ובקש שנתקשר למחרת בשעה מוסכמת ונדבר עם המורה לאנגלית, זו היתה תפנית דרמתית בעבודה שלי.
אשתו של ההיסטוריון המקומי, מר בגינסקי, האחראי על התחום היהודי בעירית קנישין חברה של המורה לאנגלית וכך נוצר קשר עם אותו אדם, מר בגינסקי שהכיר את סיפור ההצלה של סבא, סיפר כי בנו של צ'סק המציל, חי בקנישין וגם הוא כמובן מכיר את הסיפור. סבא כתב מכתבים לאביו עד מותו של צ'סק וכל המכתבים שמורים בארכיון המקומי (קיבלנו העתקים של חלק מהמכתבים). מכתבים שופעי חום ואהבה. הוא דיווח לו על משפחתו, והודה לו על מה שעשה למענו, בכל מכתב מחדש. מסתבר שבאמצעות המכתבים גם סבתא התקרבה אל צ'סק דבורזי'נצק והודתה לו על מעשה ההצלה.
למדנו על כך שסבא מסר עדויות, בהיותו עם שארית הפליטה בביאליסטוק והן נמצאות בארכיון של ורשה. מר בגינסקי שלח לנו את אחת העדויות, זו שסבא כתב על יהודי קנישין , שתורגמה לפולנית ופורסמה בזמן שעלתה לכותרות פרשת ידבובנה, כהוכחה לכך שהפולנים עזרו ליהודים בשואה. מר בגינסקי ידע על העדות הזאת בלבד אבל בעזרתו המאוד אדיבה ואוהדת של צעיר פולני בשם מרצ'י , נמצאו שתי העדויות שסבא מסר ביידיש ותרגמנו אותן לעברית.
הפולנים שמתאמצים מאוד להראות כקורבנות של המדיניות הנאצית, יצאו מגדרם כדי לעזור לנו.
כשנוצר הקשר דרך בית הספר, נילי בן ארי ,מדריכת המסע, החליטה שחייבים להפגיש את התלמידים הפולנים איתנו והעלתה את הרעיון של העבודה המשותפת בבית הקברות. את המפגש תכנן עבורנו מאיר שילה מ"יד זהבה" מכון לחקר השואה, בקדומים.
מרים דוד וצבי שוורצמן ויחד עם מרצ'י המסייע בתכנון מפגשי נוער מקומי עם נוער ישראלי,יצאו לקנישין ונפגשו עם ראש העיר, עם מר בגינסקי , עם הנריק בנו של המציל ועם מנהל בית הספר ואז סוכם שתלמידי התיכון המקומי יפגשו עם תלמידי המשלחת, ויעבדו יחד בניקיון בית הקברות ובנוסף יפתחו בלוג לצ'סק דבורז'ינצק בהנחייתו של צביקה.
הביקור שלנו בקנישין היה מתוקשר ביותר וערכנו טקס "חסידי אומות העולם" שלנו לבנו של המציל.
את המשפחה השניה, משפ' קוליקובסקי, עדיין לא הצלחנו לאתר .



שאלת המחקר התמקדה בניסיון ללמוד איך סבא הצליח לשרוד את השואה ולנסות לאתר את משפחות שני המצילים שסבא הזכיר


ידעתי שסבא נולד וגר בקנישין שבפולין, הוסתר ע"י גויים ושנשאר בקשר עם אחד מהם עד תקופה מסוימת








14/06/07
My name is Hadar Suraski, I'm 17 years old, and I live on Kibbutz Tirat Zvi in Israel. I seek for help to learn about my grandfather, a holocaust survivor, who died some years ago. We know very little about him and his family, and about those who helped him during the war.
His name was Samuel the son of Judah and Bubel Suraski, born in 1915 in Knyszyn near Byalistok. His family lived on Starodborna Street and he was one of 9 children, four of whom survived the holocaust (Nehemia, Bella, Jacob and himself), and five who died ( Dov, Ishaayhu, Moshe, Gitel and Tzipporah).
In 1942, our grandfather was hidden by a Christian named Czeslaw Dworzancyk for 6 months, and afterwards, together with his brothers Nehemia and Jacob and his sister Bella, he was hidden for a year and a half by a man called Kulikowski in an underground shelter in a forest about 10 kilometers from Knyszyn.

After the war, my grandfather immigrated to Israel.
I would be grateful to learn more about my Grandfather and his family, and I am particularly interested in contacting the children or grandchildren of the Poles who risked their lives and the lives of their families to help him escape the Nazis.
Sincerely,
Hadar Suraski




18/06/07
...Today we got great news. An Israeli organization [the RelatioNet project] which specializes inresearching family connections in Poland was able to discover the names ofthe two families who hid Hadar's grandfather. They telephoned the Knyszyn municipality from Israel and within a short time got the information. The local high school has also become involved and the principal of the schoolis very interested in cooperating. It seems that the visit to Knyszyn is rapidly becoming the main event of our trip to Poland. Tomorrow, the English teacher of the high school will be waiting for our phone call ... and we will coordinate the visit andthe joint activities...


Samuel and Rachel Suraski


Relatives:


אחות של סבא בלה, עם בתה דבורה ובעלה יהושע









Review: Review
Code: RelatioNet SU NE XX XX
Family Name:
Suraski First Name: Nehemiah Nehemiah Suraski and his wife (left)
Father Name: Jodah Mother Name: Bobel

Relationship (to Survivor): Brother

Birth Date: 1/01/1925
Town In Holocaust: Knyszyn
Status (Today): Dead
If Dead - Death Place: Canada Death Reason: Death Reason
Year Of Death: Year





Review: Review
Code: RelatioNet SU JA XX XX XX

Family Name:Suraski First Name: Jacob
Father Name: Jodah Mother Name: Bobel
Relationship (to Survivor): Brother
Birth Date: 1/01/1925
Town In Holocaust: Knyszyn
Status (Today): Dead
If Dead - Death Place: Town Country Death Reason: Death Reason Year Of Death: Year




Links


Jews in Knyszyn From an unpublished manuscript of historian, Tomasz Wisniewski, excerpted with permission of the author, and translated from Polish into English by Stephanie Ellis, Dallas, TX; translation reviewed and approved by T Wisniewski



דפי עד ששמואל שלח ליד ושם
פינקלשטיין גיטל - אחות
פינקלשטיין יעקב - גיס
סורסקי לאה - גיסה
סורסקי משה - אח
סורסקי ריבה - גיסה
סורסקי ציפה - אחות
סורסקי בובול - אמא
סורסקי ישעיהו - אח
סורסקי דב (בעריל) - אח



רקע על קנישין

קנישין היא עיר עם למעלה מ 500 שנות היסטוריה. בעבר היתה מקום משכנם של מלכים פולנים ולכן זה היה מקום חשוב ומשמעותי. כבר במאה ה-16 התגוררו יהודים בקרבת המקום למרות המגבלות שהיו עליהם.
עד לסוף המאה ה-19 היו הרבה בתי חרושת בבעלותם ותפעולם של יהודים.
בין המלחמות, היו מסעדות וחנויות לאוכל כשר. היו גם מספר מועדונים יהודיים וארגונים חברתיים. היה מועדון בית"ר, מועדון קדימה, מפעלי חסד כמו- ביקור חולים , מספר בתי ספר יהודיים ומפלגות פוליטיות יהודיות.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כ- 1400 מתוך 4000 תושבי העיר היו יהודים.
ב- 1939 כשהגרמנים פלשו לקנישין, הם כינסו את היהודים לתוך בית כנסת , לפני שנשלחו לגרמניה. לאחר שבוע , הצבא הרוסי נכנס לעיר. ביוני 1941, הצבא הגרמני פלש שוב לקנישין והתחילו הפוגרומים. היהודים כונסו לבית הכנסת , ולאחר מכן הועלה באש. מאות אנשים מצאו את מותם בשריפה.
יותר מאוחר, התארגנה מועצה יהודית שדאגה לספק לקהילה מזון ודלק במחיר סביר, זה היה כדי להבטיח שהיהודים ישרדו את החורף של 1942-3.
באוקטובר 1942 השופט המקומי קיבל הוראה להכין 300 עגלות ולהסיע אותם ב-2 בנובמבר מוקדם בבוקר לשוק. למועצה היהודית הודיעו שהעגלות מיועדות להסעת אדמה ושליהודים אין סכנה.
בינואר 1942, שלוש מאות חיילי גיסטפו הגיעו וכיתרו את העיר. במשך הלילה מספר יהודים ברחו, כמה מהם נורו ונקברו בבית הקברות היהודי. 54 יהודים הסתתרו ביערות ומצאו מסתור. לאחר כניסת הצבא הרוסי רבים מהם חזרו לעיר, רובם היגרו מאוחר יותר לחו"ל.
לאחר שחרור הגטו, הגרמנים בזזו את הבתים. בתיעוד הגרמנים נפתח חשבון מיוחד ושם נרשמו סכומי הכסף שהושגו ממכירת תכולת הבתים של היהודים.
לאחר המלחמה, שרדו בקנישין 50 יהודים. בין השורדים המוזכרים במאמר, מוזכר סבי שמואל סורסקי.

עדויות - 1948

לאחר המלחמה, שב שמואל לביאליסטוק ובטרם עזב את פולין השאיר את עדותו במסמכים בסניף הז'יך (המכון ההיסטורי היהודי ) בביאליסטוק.
מסמכים אלו נמצאו לאחרונה (ינואר 2008) בארכיב הז'יך (המכון ההיסטורי היהודי ) בוורשה מהם עולה אווירת אותם ימים קשים בקנישין והם שופכים אור אחר על יחסי
תושביה היהודיים עם שכניהם הפולנים. המסמכים תורגמו לאחרונה מאידיש לעברית.
הצילומים המשובצים הם צילומי המסמכים המקוריים. (יש להקיש על התמונות כדי להגדילם)


מסמך א' - קורות משפחת סורסקי

המקור ביידיש נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשא (3958)
המכון ההיסטורי היהודי
הנציגות בביאליסטוק
תאריך: 4/10/1948
52
/48


בכפרים אחר חיסול הישוב היהודי בקנישין

נימסר ע"י שמואל סורסקי, יליד שנת 1915 בקנישין. בעת הכיבוש חי עד לחיסול בקנישין, אחרי החיסול אצל נוצרים בכפרים. כיום חי בב
יאליסטוק.


ביום החיסול של קנישין, ב- 2 בנובמבר 1942, לפנות בוקר יצאתי אני עם אחי יעקב ושתי אחיותי לחצר ועלינו על הראשט . ישבנו שם שבוע ימים, כל הזמן היינו נתונים בסכנה כיוון שהגרמנים כבר אטמו את הדירות וכל הזמן עברו באזור היהודי ועקבו ובשמעם רשרוש כלשהו חשדו שהיהודים מסתתרים באותו מקום. כעבור שבוע, באמצע הלילה, בא באופן בלתי צפוי אחינו נחמיה שברח קודם לשדה. יחד, חמש נפשות בסך הכל, עזבנו והלכנו אל מכר נוצרי ברחוב ווילסאנה (בעיר קנישין). על משפחתו נמנו זוג מבוגרים ובן צעיר. בעצם, הודות לרצונו הטוב של הבן הצעיר נתקבלנו להסתתר במחבוא בראשט של מחסן המספוא. האב הזקן ידע רק על שני גברים מסתתרים , ורק למענם היה
מבשל אוכל. למעשה, התחלקנו כל החמישה באותה מנה וכל הזמן סבלנו רעב, למרות ששילמנו בעד האוכל. מזמן לזמן היה אחינו יוצא אל מכרים נוצרים ומשיג לחם. אחרי חודשים אחדים של שהייה במחבוא אצל אותו נוצרי, נמאסנו עליו. שיערנו שהמלחמה לא תסתיים מהר כפי שחשבנו והאב הזקן התחיל לדרוש שנעזוב. קרה אפילו, ששבוע שלם לא תבענו ממנו אוכל ובלבד שלא יגרש אותנו.כדי להביא מים היינו בכל לילה בשעה 12 יוצאים אל הנהר. לבסוף, לפני שעזבנו את ביתו של אותו נוצרי, הלך אחי אל מכר כפרי לחפש מקום בשבילנו. היה לילה קר בסוף ינואר 1943. אחי נתקל בשדה ביהודים יחפים, רצים מלאי פחד. מהם נודע לו שמוציאים את היהודים האחרונים מהישוב היהודי האחרון במחוז ביאליסטוק, מהעיירה יאשינובקה.
בלכתו מן הכפר פגש את אחי עקיבא פישלוק, יהודי מיאשינובקה שבכה והתחנן שאחי יאמר לו, לאן הוא הולך. אחי הביא אותו אל המחבוא שלנו והוא נשאר אתנו יחד ימים אחדים, בידיעה שארבעתנו שוהים כאן שלא על דעתו של בעל הבית. לא יכולנו להחזיק את עקיבא פישלוק ויעצנו לו לחפש מקום אחר, ואכן עקיבא פישלוק עזב. אולם, אלה היו הימים הראשונים אחרי החיסול, האוכלוסיה הכפרית היתה שרויה בפחד גדול בגלל ההוראות הגרמניות ואף אחד לא רצה להכניס אותו. פישלוק חזר אפוא אלינו , אל המחבוא. מצבנו היה מדאיג מאוד. בכל יום פחדנו שיגרשו אותנו ופתאום בעל הבית יגלה שעוד יהודי אחד זר, נוסף עלינו. התחלנו לבכות ולהתחנן בפני עקיבא שלא ימיט עלינו אסון, בבואו אלינו. אבל עקיבא בלית ברירה השיב: יכולים אתם להרוג אותי, אין לי לאן ללכת!. בראותי שהעניין יגרום לאי נעימות, פניתי אל עקיבא: תשמע בקולי, יש לי בשבילך מקום. לך אל מכר נוצרי שלי, קרוודסקי, ברחוב גרודז'נסקה, ואומנם הוא הלך שמה, הנוצרי קיבל אותו יפה מאוד. נתן לו אוכל ושתיה וכך ישב שם עקיבא על הראשט חודש ימים.
ברם, עקב המקרה הבא נאלץ עקיבא לעזוב את ביתו של קרוודסקי. החצר הייתה שם משותפת ובבוקר אחד עלתה שכנה אל הראשט לחפש קרש, פתאום ראתה בן אדם זר. היא ירדה בריצה אל בעל הבית בצעקה שזרים נמצאים על הראשט. קרוודסקי נבהל מאוד ושלח את עקיבא אל מכר כפרי בכפר הסמוך, קופיסק, אגב הבטחה ששם יעבור בשלום את המלחמה.
כעבור שלושה חודשים, ב3 במאי 1943, היינו חייבים לעזוב את מחבואינו בקנישין. שוב התחילו חיפושים נואשים לאן ללכת. פניתי אל הנוצרי קרוודסקי, שהוביל את ארבעתנו אל אותו נוצרי בכפר ליד קופיסק ושניים מאיתנו, אחותי ואחי, נאלצו לעזוב וללכת אל נוצרי אחר. הגענו להסכם לשלם אלף מארק לשבוע עבור חמשת הנפשות שלנו.
המחבוא שלנו נמצא הפעם ברפת, מתחת לאדמה. הכניסה לתוכו היתה דרך חור שהוסתר על ידי אבן. כדי לאוורר קצת את "דירתנו" היינו מרימים את האבן. ביום וגם בלילה היה חושך, לא ראינו אפילו איך לאכול. הנוצרי לא רצה לספק לנו נפט לתאורה. היינו אפוא מדליקים שבבי עץ דקים ולאורם היינו אוכלים, משחקים שח מט ומגרשים את
מצב הרוח של מרה-שחורה.
לאחר שעבר עלינו היום הראשון, למחרת בבוקר בא הנוצרי ובפיו הידיעה שאנו חייבים לעזוב מיד, כיוון שביתו קיבלה פתק ממשרד העבודה לנסוע לעבודה לגרמניה, אבל היא לא תתיי
צב. התחלנו להרגיע אותו, יעצנו לו שתיקח אישור מרופא שהיא חולה. נתנו לו כסף, שבו יוכלו להשיג אישור כזה. בעל הבית שלנו נרגע לימים אחדים. הנוצרי הזה היה מבוהל מאוד מהידיעות שנפוצו באותו זמן שהיהודים שוב נתפסו בבתיהם של כפרים שונים וכעונש נשרף כל רכושם. הוא היה מוסר לנו חדשות כאלה וכל הזמן היה מביע חרטה על שהסכים לקבל אותנו בשעה שיש לו משפחה, שיש לו עוד בשביל מי לחיות, אך בגללנו הוא שרוי תמיד בסכנה. היינו מנחמים אותו, שעד כה איש לא בא הנה ואלוהים ימשיך לעזור.
שבועיים לאחר חיסול הגטו בביאליסטוק בא אלינו אותו נוצרי וסיפר, שהוא נוסע עכשיו לביאליסטוק ותוך יומיים עלינו לעזוב את המחבוא. היינו מיואשים מאוד. לא ידענו מה לעשות. בשובו מביאליסטוק בא האיש שוב אלינו ובפיו המילים האלה: "ילדים, אתם חייבים לעזוב את המחבוא, לא ייתכן אחרת!" התחלנו לבקש אותו, נתנו לו משהו, והוא ריחם עלינו. יעצנו לו להכין מחסה של בטון כדי להסוות יותר טוב את הפתח. כעבור שבוע מסר לנו הנוצרי, שמחסלים את הגטו בביאליסטוק. הנוצרי התחרט כבר על רצונו לגרש אותנו והבטיח להחזיק אותנו עד סוף המלחמה.
אחי, דב סורסקי, והאחות ציפורה היו אז ב"קולוניה גרנדה", קהילת קנישין, אצל הנוצרי אולדז'ייבסקי. כעבור שנה, ב16 באוגוסט 1943, שילח אותם אותו נוצרי, כיוון שבנו קיבל היתר לעבוד בגרמניה. שניהם עזבו אפוא ובאו אל הנוצרי ויצק שנקביץ' ברחוב וילסון. בלי ידיעתו הם הסתתרו אצלו באסם והתכוונו לצאת משם למחרת היום ליער. כאשר למחרת בבוקר נכנס הכפרי הוא מצא אותם במקום, לא אמר דבר, אלא יצא והלך ראש הכפר דאז יוליאן איבנובסקי, להתייע
ץ עימו, מה לעשות. שניהם הגיעו להסכמה, שיש להודיע למשטרה. כשראה אחי דב סורסקי, שהמצב רע, איבד את בטחונו, חתך לגזרים את בגדיו וערום תלה את עצמו בחגורה. אחותי ניסתה להרגיעו, בכתה ויבבה, יעצה לו לברוח, אבל כלום לא עזר. אחי תלה את עצמו. כעבור עשר דקות הגיעו אנשי הגסטפו עם משטרה פולנית, אבל מצאו אותו כבר מת. הם הורידו אותו מהתליה וניסו לחקור את האחות ושאלו מי הסתיר אותם כל הזמן ואיפה שאר בני המשפחה. האחות לא ענתה מאומה על כל השאלות האלה. אז הנציב שלף את אקדחו והמית אותה בשלושה כדורים. איזושהי נוצרייה חלצה מגופה של אחותי את נעליה ושאר חלקי הלבוש מגופות המתים. אחר כך הזמין הנציב שני כפריים והורה להם להוביל את גופות המתים לקבורה בבית העלמין היהודי.
למחרת היום, ב17 באוגוסט 1943, באה בעלת הבית שלנו והתחילה לבכות ולצעוק שנמהר לעזוב. נבהלנו מאוד ושאלנו, מה קרה. אז היא סיפרה לנו, שתפסו את אחי ואחותי אצל הנוצרי שנקביץ' בקנישין ולפני מותם הם גילו, איפה אנחנו נמצאים. ניסינו להרגיע אותה, אבל היא כל כך הסתערה עלינו, שראינו, שמוטב לנו למות. עכשיו לא ידענו, על מה לנו להתאבל: על האסון שפגע באחינו ובאחותנו, או על שאנחנו נפלטים לרחוב?
מצבינו היה קריטי. כך נאבקנו עד לשחרור, לרב ברעב ובזוהמה. חודש לפני השחרור בא אלינו הנוצרי וסיפר שבאו אליו פרטיזנים ורצו לשרוף את הבית, כיוון ששני פועלים גנבו מהמקלט שלהם מזון והם חושדים בבנו. יעצנו לו, שיכתוב מכתב, שהוא עוזר ליהודים ובנו לא לקח חלק בגניבה. העצה מצאה חן בעיניו ואנו כתבו לו את המכתב בפולנית ובנו הניח אותו ליד המקלט. מאז השתלט כבר שקט. הכפרי לא בא עוד בטענות והודה לנו מאוד על העצה שיעצנו לו. ככה המשכנו עד שהצבא האדום שיחרר אותנו בתשעה באב 1944. כעבור ימים אחדים עזבנו ועברנו לכפר קופיסק, כאן התאספו כשלושים יהודים. עבדנו קצת אצל הכפריים בשדות וכבר הייתה לנו פרוסת לחם.
לאחר שבוע וחצי עזב כל אחד מאתנו, איש איש לעיירתו. כך התרכזנו חמישים ושניים יהודים מקנישין. כאן חיינו עד שהצבא האדום חנה בעיר. מיד לאחר שהצבא האדום עזב, התחילו הפרעות של חבורת הא.ק. (ארמיה קריובה) הם התחילו לרצוח יהודים. בלילה היו כולם נסגרים בבית המדרש ברחוב גרודז'נסקה.
פעם בליל יום שיש בחודש תשרי, באוגוסט 1945 הגיעה קבוצה של א.ק. ונכנסה בשעה 11 בלילה אל רופא בעלי החיים היהודי (פיקלס) ורימו אותו שחלה אצלם סוס. הרופא ענה, שאין הוא יכול עכשיו ללכת. אז הם התחילו לבקש אותו וטענו שהרופא בעיר גר רחוק, והוא מוכרח לפתוח להם את הדלת. הרופא שלח את בעלת הבית נוצרייה שלו לפתוח את הדלת. אז פרצו שלושה בריונים פנימה והורו להרים ידיים. הרופא ניסה עוד לחפש דרך לברוח, אבל כבר היה מאוחר. הם פקדו עליו להתלבש ולקחו אותו אתם היערה, שם עונה הרופא למוות.
כעבור ימים אחדים שוב באה לקנישין חבורה של אנשי א.ק. , נכנסו אל מפקד המשטרה, הוציאו אותו ממשרדו עם 2 נוצרים נוספים וירו בהם ברחוב. הדבר עורר בהלה באוכלוסיה היהודית וכולם החליטו לעזוב את המקום בגלל האיום על החיים. וכך חוסל היישוב היהודי בקנישין.
עוד בעת קיום היישוב היהודי בקנישין היו יוצאים ארבעה יהודים עם נשק בידיהם ומסיירים ברובע היהודי. בלילה היו עוצרים כל נוצרי, שהתקרב לאיזור היהודי. אחרי שעזבנו את קנישין, החזרנו את הנשק לשלטונות. היום גרים בביאליסטוק עשרה יהודים מקנישין.
אחד מאחי, ישעיהו סורסקי, עבד בעת הכיבוש בסניף הדואר והתיידד מאוד עם המנהל (הגרמני) בעת החיסול ב 8.11.42, בא המנהל אל אחי וגילה לו את הסוד, שהרוצחים, אנשי הגסטפו, כבר באו להרוג את היהודים. הוא יעץ לאחי שיבוא אליו למשרד הסניף, שם יסתיר אותו במרתף. שבוע ימים שהה אחי במרתף והמנהל היה מביא לו אוכל שלוש פעמים ביום. אבל בראותו שהיישוב היהודי בקנישין חוסל, הודיע המנהל לאחי: "אינני יכול עוד לעזור לך. לך אל יאשינובקה, שם חיים יהודים ותהיה אתם יחד." אחי פחד ללכת לבדו וביקש מהמנהל שיסיע אותו לשם באופנוע שלו. אולם המנהל לא יכול לעשות זאת ואמר לאחי ללכת ברגל.
אחי ידע שאנחנו נמצאים במחבוא והחליט להתייעץ קודם בנו. בלכתו בדרך עצר את אחי השוטר הפולני קנייבסקי, הכה אותו קשות והוביל אותו למשטרה. אחרי שמונה ימי מאסר נאספו במשטרה עשרה יהודים וכולם הובלו לחטיבה מס' 10 בביאליסטוק, ומשם הועברו לטרבלינקה.


עדות הרשם: נציג המכון ההיסטורי היהודי
בביאליסטוק
ר. פקטור



ביאליסטוק, 11 ליוני 1988




מסמך ב' - העיירה קנישין בעת הכיבוש

המקור ביידיש נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשא (3959)
המכון ההיסטורי היהודי
הנציגות בביאליסטוק
תאריך: 1/10/1948
51/48
זכרונות על העיירה קנישין בעת הכיבוש
נמסרו על ידי שמואל סורסקי, יליד שנת 1915 בקנישין. בעת הכיבוש חי בקנישין עד לחיסולה. אחר החיסול הסתתר אצל נוצרים בכפרים, כיום חי בביאליסטוק.

העיירה קנישין מנתה לפני המלחמה כ-1500 נפשות יהודים. בערב ראש השנה בשנת 1939, בעקבות המלחמה בין גרמניה ופולין, פלשו חיילות הגרמנים לקנישין. מיד נחטפו 60 יהודים לעבודה בגרמניה, בין השאר : ברוך יורביצקי (נגר), מאיר מיילכוביץ' (למדן), שמעון קוניאק (למדן), משה סורסקי, נחמיה סורסקי (סוחרים), אברהם קרביץ (רב), שמעון שניידרבס
קי (חייט), מרדכי מיניוביצקי (מייצר חבלים), אברהם שניידר (סוחר), תנחום שניידר, מנדל שניידר. מכל זה חזרו , כבר לאחר שביאלודוס הועברה לידי השלטון הסובייטי, עשרים וכמה יהודים. הנותרים אבדו.
שבוע ימים שלטו הגרמנים בעיירה. אחר כך עזבו על סמך ההסכם הגרמני הסובייטי עד לפלישת הגרמנים לברית המועצות היה אצלינו השלטון הסובייטי.
ביום השישי, ה23 ביוני 1941, נכנסו הגרמנים בפעם השניה לקנישין. מיד גם חטפו חמישה יהודים: את המורה לעברית אריה וינשטיין, סורסקי, יהודי גרודנאי וטרסטינאי יחד עם ארבעה סובייטים שבמקרה נזדמנו למקום והובילו
אותם אל ההרים הלבנים (החולות) הסמוכים לעיר, ירו בהם וקברו אותם בקבר משותף. כעבור שבועיים פנה היודנראט אל הנציב המקומי, שהתיר להעביר את הגופות לבית העלמין היהודי.
מיד היה גם אמור לקום גטו ליהודים. אולם האינטיליגנציה הפולנית, הרופא ד"ר נובקובסקי, הרוקח ז'ז'ניצקי והכומר המקומי, פנו אל השלטונות וביטלו את הגזירה. היהודים נשארו לגור במקומותיהם הקודמים.
בשבוע הראשון נמלטו לקנישין יהודים משצ'וצ'ין, גרייבו, רדז'יבילוב, משום ששם התפרעו אנשי העולם התחתון. אבל הנמלטים האלה לא יכלו להישאר זמן רב בקנישין. מראש השלטון המקומי הגיע צו שעל הזרים לעזוב את העיירה ואפילו נערכו בדיקות בבתי היהודים.
ב-5 ביוני 1941, אסרו הגרמנים את רב העיירה, הרב פאליאק את אריה שרשוב, ואת המשומד מרוזוביץ' יחד עם נוצרי אחד, יו"ר לשעבר בימי השלטון הסובייטי. בעיר הסבירו את הדבר בכך שלארי מרוזוביץ' היה חתן יהודי סובייטי, שהנוצרים רצו להתנקם בו. כאשר הגרמנים באו לאסור את שרשוב הוא הפנה את תשומת ליבם לחוות דעתו של הרב, שהוא
איש הגון. לפיכך עצרו הגרמנים את שניהם, הוציאו אותם אל מחנה בוגושי, שממנו איש כבר לא חזר.
גם הנוצרים המקומיים התנקמו ביהודים שונים מטעמי איבה אישית, וכך הפולנים ז'וטק יצקובסקי, מצ'יק טוצשבסקי, ובדנרסקי ז'נק תפסו את היהודי ברוך ציגלמן, שבימי השלטון הסובייטי עבד במסעדה, ובשל כעסם עליו הובילו אותו אל משרד נציב השלטון. שם הוא הוכה קשות, ציוו עליו לחפור בור בחצר המסעדה וירו בו. כעבור שבועות אחדים העבירו יהודי קנישין את גופתו לבית העלמין היהודי.
נוצרים אחרים העבירו למשרד הנציב המקומי רשימה של קומוניסטים כביכול, בין השאר: מקוצ'ינסקי אב ושני בניו, מולה גלוך, יוסף יעקב רוזנברג, רופא השיניים אלקין, שמריל מיניקובסקי, שלמה סורסקי, זושא נובינסקי, פסח וולוצקי, קלמן בקר ועוד אחרים. כאשר כל הנ"ל התייצבו בפני הנציב, הועמסו כולם על מכונית משא והוסעו בכיוון ביאליסטוק. איש לא ידע לאן. ניהלנו משא ומתן עם גורמים שונים על מנת לשחרר את הקורבנות האלה. נשלחו שתדלנים לביאליסטוק. כל זה עלה במחיר של מאות דולרים, אך דבר לא נודע. כעבור זמן מה הופצו שמועות שכל היהודים נורו למוות.
בחודש יוני 1941 התאספו חוגי העולם התחתון של האוכלוסיה הפולנית בקנישין והחליטו לבצע פרעות ביהודים. עם מנהיגיהם נמנה בין השאר השוטר סטאך גיבינסקי (חי במערב פולין). לשם כך הטביעו על בתי היהודים סימני מגן דוד ועל בתי הפולנים צלב. באותו ערב היו היהודים שרויים בפחד גדול. למחרת הרוחות שוב נרגעו וזאת הודות לאינטליגנציה המקומית, שעצרה בעד ההמון הפרוע. הכומר עצמו רדף אחר פרחח, שרצה לשבור את זגוגיות
החלונות בבתי היהודים. אותו כומר היה בכל יום ראשון בדרשותיו באוזני המאמינים קורא להם לא להתעלל ביהודים אלא דווקא לעזור להם, שהרי לא ידוע מה עוד עלול הזמן להביא...
באותו זמן הוקם היודנראט (מועצת היהודים). יו"ר הארגון היה מרדכי זאפאסנר, הגזבר היה מלך ברז'ז'ינסקי וחברים היו דוד סורסקי ומשה לוין. במשרד העבודה פעלו: עקיבא פישלוק, נוח זלשין. יהודי קנישין ענדו עדיין סימני חרפה: סרטים בצבע כחול לבן על שרוול הבגד. כעבור חודש ימים הגיע פתאום צו שכל היהודים מקטון ועד גדול, יתייצבו בכיכר העיר. איש לא ידע, לשם מה נקראים לכיכר. בבואם במועד שנקבע למקום הועמדו באופן נפרד צעירים וזקנים. אחר כך הודיע הנציב, שכל היהודים חייבים לענוד על החזה מגן דוד ואסור על היהודים ללכת ברחוב על המדרכה ככל שאר האוכלוסיה. כפי שהתברר יותר מאוחר, היו צעירים אמורים להילקח לעבודה, אבל היודנראט ביטל את הגזרה תמורת שוחד יקר. ככה חיו היהודים בקנישין שש עשרה חודשים. גברים ונשים היו הולכים לעבודה, לחצוב אבנים, לסלק עשב מהכבישים. על איחור לעבודה היו נענשים ב- 15 מלקות מגלב.
בשבת ה31 באוקטובר, 1942 פוטרו פתאום כל היהודים העובדים במשרד הנציב. גם הנציב לקח מגיסתי פיג'מה, שלא הייתה מוכנה עדיין. אחדים מחברי היודנראט פנו מיד אל הנציב, כדי לשאול מה פירוש הדבר. ואולם הוא הבטיח ש "שום דבר לא קרה, היהודים יתגברו על זה..."
ביום ראשון, ה-1 בנובמבר 1942, הוציא הנציב הוראה אל יו"ר השלטון המקומי, קרול אוטר (פולקסדויטש) להזמין מכל הסביבה עגלות ולהצטייד במזון לשלושה ימים. כאשר נודע לאוכלוסיה היהודית על העגלות, פנו רבים אל מכריהם הנוצרים כדי לברר מה קרה. אבל כולם מלאו פיהם מים, כולם התהלכו חסרי מנוחה, מלאי ייאוש, באווירה כזאת עבר אותו יום ראשון.
ביום השני, 2.11.1942, בשעה 8 בבוקר, התרכזו על העגלות בכיכר השוק. איש לא ידע עדיין לאיזה מטרה העגלות ישמשו. כעבור שעה צרו על העיר מאות מכוניות מלאות אנשי גסטפו. מיד גם הגיעו אחדים מהם אל היודנראט והודיעו, שעל כל היהודים להתרכז ברחוב. אחדים מאנשי היודנראט עברו מבית לבית והודיעו ליהודים שהשלטון הגרמני פקד להתאסף ברחוב. בו בזמן הם ייעצו לאחד אחד לנהוג כפי שהוא מבין, כיוון שאין הם יודעים מה יתרחש כאן. יהודים רבים שחשו, מה מאיים עליהם, החליטו מיד לברוח ליערות, לשדות. ככה התפזרו כשמונים נפש.
הזקנים, החולים, הוצאו מבתיהם ונורו למוות. את הקצב הזקן, אברהם רוזנברג בן המאה וחמש קשרו ברצועה לצוואר, סחבו אותו לאורך הרחוב ועינוהו למוות.
את כל היהודים שהתאספו העמיסו כפי שהם עומדים על העגלות של הכפריים וכך הם הובלו לביאליסטוק, אל מחנה החטיבה מספר 85 את שמונים וחמישה היהודים המומתים הורה הנציב לקבור בבית העלמין היהודי. כל הדירות של היהודים נסגרו על ידי השוטרים הפולני ובתוך שמונה שבועות העבירו הגרמנים את חפצי היהודים אל בית הספר הפולני בקנישין, ומשם היו לוקחים את הפריטים הטובים לעצמם ואת השאר מכרו תמורת פרוטות.
לברוח מן העגלות היה קשה מאוד. לכל עגלה צורף זקיף. הרופא היהודי של קנישין נתן לזקיף שלו שעון וביקש שירשה לו ברוח. הזקיף לקח את השעון ונתן לו לברוח. אבל זקיף אחד ירה בו. באופן כזה נורה גם גאוויסער פרבר.
בחטיבה 10 שהו יהודי קנישין שמונה שבועות ואחר כך הוצאו משם לטרבלינקה. במשך אותו זמן הצליחו כעשרה בני קנישין להינצל. נציגי היודנראט של ביאליסטוק היו באים ועל ידי התערבותם של מכרים היו קוראים מתוך רשימות מוכנות מראש את שמות היהודים. באופן כזה הצליחו גם בני משפחת בז'ז'ינסקי להינצל ממחנה חטיבה מספר 10

עדות
רשם: ר. פקטור
נציג המכון ההיסטורי היהודי
בביאליסטוק ר. פקטור

Memories about the town of Knyszyn during occupation. wrote by Samuel Suraski

On Friday 27th of June 1941 German soldiers again entered Knyszyn. They caught five Jews and shot them in a place called Piaski.
Soon in Knyszyn the ghetto was planned but Polish intelligence people intervened and the decree was cancelled. Jews still lived in their houses.
During the first week of German occupation Jews from Szczuczyn, Grajewo, Radziłów arrived to Knyszyn because in these towns was the slaughter of the Jews. In July 1941 the bandits from Knyszyn wanted to start the pogrom in the town. They painted David’s stars on Jewish houses and crosses on Polish houses. But next day it finished thanks to local intelligence people who stopped these people. The priest held back the young man who wanted to break windows in Jewish houses. This priest every Sunday proclaimed in his homilies not to persecute Jews and help them.
That time the Judenrat was created. The president of the organization was Mordachaj Zapasner, the cashier – Melech Brzeziński and members – David Suraski, Mosze Lewin.
On Sunday the 1st of November 1942 the local magistrate received orders to deliver wagons and to tell Jews to bring food for three days. On Monday the 2nd of November at 5 o’clock a.m. all wagons were on the market but nobody knew why. Later the Gestapo formed a cordon surrounding the town. Many Jews felt what could happen and escaped to the forest. About eighty Jews escaped this way. Old and ill Jews were taken from their houses by Germans and shot. All Jews were put on wagons and taken to Białystok. Eighty-five killed Jews were buried on the Jewish cemetery. German soldiers pillaged Jewish houses and took valuable things. In Białystok Jews from Knyszyn were three weeks and later they were taken to Treblinka. During that time the Judenrat saved about ten people for example the Brzeziński family.



מכתבים

לאחר המלחמה, מישראל, המשיך שמואל להתכתב עם מצילו צ'אסק דבוז'ינסקי. מכתבים אלו תורגמו בחלקם לעברית והם מעידים על הידידות וההוקרה ששררה בין הניצול למצילו.


11 אוקטובר 2000

צ'סלב היקר, אירקה יקרה וילדים.

שלום לכם.

אני מחכה בקוצר רוח למכתב מכם אך טרם קיבלתי שום דבר. לכן החלטתי שאני אכתוב לכם. אני תקוה שבעזרת השם אתם בריאים, מאושרים והכל אצלכם בסדר. העיקר שתהיו בריאים כי זה דבר הכי חשוב. אני גם מקווה שהעניינים עליהם כתבת לי קודם לכן יסתדרו. תכתוב לי בבקשה איך מרגישה אירקה ומה שלום הילדים. במכתב האחרון כתבתם לי שהיו קצת חולים ואני רוצה לקוות שכרגע הם אכן בריאים ואין שום בעיה איתם. אני תקוה שקיבלתם תפוזים ששלחתי אליכם ושהגיע במצב תקין. אני מאחל לכם הרבה תאבון ותאכלו אותם לבריאות.

אין לי מושג למה לא כתבת לי כ"כ הרבה זמן. אתה מכיר אותי ואתה יודע שאני עלול לחשוב דברים לא טובים ולא סימפטיים לכן בכל לשון של בקשה אני מבקש שתכתוב לי באופן הרבה יותר סביר. תהיו בריאים. תהיו מאושרים. אני מנשק אתכם.

שלכם שמואל ז'ונה והילדים.

דרישת שלום לאדון פייסצקי משמואל. גם הוא שיהיה בריא ושיכתוב אלי מספר מלים.




18 ינואר 1985

צ'סלב היקר, משפחה יקרה וילדים יקרים.

קיבלתי ממך מכתב שעשה לי הרבה נחת. אני מודה לך על כך ומבקש גם בעתיד שתכתוב לי כל מה שנוגע לך, לילדים ולמשפחה.

הכי חשוב שאתה בריא ובהזדמנות זו אני רוצה לציין שכולם, אני, משפחתי, הילדים והקרובים מאחלים לכם שנה טובה, בריאה ושמחה. לילדים אנחנו מאחלים הרבה בריאות וכל טוב ושיבוא היום ויוכלו לבקר אותי בארץ ישראל.

למרות שאנחנו נמצאים במרחק של אלפי קילומטרים אני מרגיש שאנחנו כל הזמן ביחד, קרובים זה לזה. אני חייב להודות שיש כאלו רגעים בהם אני מדבר אתך כאילו היינו יחד באותו המקום. אני מתקשה לתאר מה אני מרגיש כלפיך וכלפי כל המשפחה שלך. אני מקווה שאתה מרגיש את זה ואתה יודע שזה הכי אמיתי שיכול להיות בעולם.

אני מודה לך שאיחלת לי בריאות ודברים טובים. בעזרת השם אני מקווה שגם אתם וגם אנחנו נחיה עוד הרבה שנים, נהיה בריאים ונגדל את הילדים.

אחותי, בלה, יש לה שלוש בנות. כולן נשואות. בעלה נפטר בגיל 42 והיא לא התחתנה פעם שניה. היא חיה לבדה, מקבלת עזרה כספית מביטוח לאומי וחיה בשקט, בלי ריגושים.

ינקל, שאתה בטח זוכר אותו, הוא אבא לשלושה בנים. שניים כבר נשואים והקטן לומד ובאביב חושב להתחתן. ינקל כבר זקן וחולה וזה כמה שנים אינו עובד. לעתים בא אלי יחד עם אשתו ומדברים על זמנים שעברו. עכשיו אתה, צ'סלב, שואל אותי האם קיבלנו מהרשויות לפתיחת חנות דגים.

ובכן, קיבלנו אבל לצערי הפסדנו הרבה כסף בעסק הזה. זה עלה לנו לא רק כסף אלא גם בריאות אבל זה סיפור מהעבר הרחוק מאחר וחיסלנו את החנות לפני הרבה שנים. אבל זה פרט קטן. אני ואתה אנשים שדברים כאלו לא שוברים אותנו ואני מבקש את אלוהים רק שיתן לי בריאות טובה ושיתן בריאות טובה גם לך ולכל משפחתך.

צ'סלב אנחנו קיבלנו מפולין עוד מכתב אחד ואיני יודע למה שהיה לו בול של 10 זלוטי ולא של 5 זלוטי, כמו למכתב רגיל. האם ייתכן שהדואר יתייקר ב-100%.

אנחנו מחכים לתמונות שלכם. הייתי רוצה לראות איך אתם נראים עכשיו כל עוד שאיננו יכולים לראותכם במציאות, ואנחנו תקוה שהיום הזה יגיע, אנחנו רוצים לראותכם לפחות בתמונה. זה כל כך חשוב לי שאין לך מושג וכל הזמן אני מרגיש כאילו אני נולדתי מחדש הודות לכם ויחד אתכם.

צ'סלב היקר. שמור על עצמך ותטפל גם בעצמך וגם במשפחתך. זה חשוב כי אנחנו רוצים להגיע לרגע שנוכל להיפגש פנים אל פנים.

אני מתפלא כמה יפה אתה כותב את המכתבים אלי. זה כשרון שקיבלתי כנראה ישירות מאדון עולם. אני גם משתדל לכתוב בצורה דומה אבל אני מודע לכך שאין לי לכך כישרון מיוחד.

אני מאחל לכם כל טוב. תמסור לילדים דרישת-שלום מהארץ המובטחת. אנחנו אוהבים אתכם מכל הלב.

שמואל רוחל'ה.

במיוחד מבקשים למסור לכם דרישת שלום - הילדים שלי ומשפחותיהם. תמיד כשאני מקבל מכתב ממך אני מספר להם מה כתבת ולעתים אפילו אני עושה להם צילום מהמכתבים. הם מאד מתעניינים בכם וכמוני רוצים לדעת איך אתם חיים. גם שמואל תמיד מספר עליך ומה שאני יודע בחלקו הוא מינקל.

אני לא רוצה להיות נודניק אבל עוד פעם קבל ברכות חמות, אנחנו מחכים לתשובה שלך ומודים עבור הכל. אני תקוה שתוכל להסתדר עם כתב היד שלי. אני יודע שהוא מפוזר ולא ברור אבל יחד עם זאת אני יודע גם כן שמאחר ואנחנו קרובים זה לזה, אתה יכול לנחש מלים שאינך יכול לקרוא.

על המעטפה:
מר דבוז'רצ'יק צ'סלב, רח' סטרודוונה מס' 30. אזור ביאליסטוק עיירה קנישן, פולניה.

מצד שני של המעטפה:
שמואל שירוסקי. קרית ביאליסטוק. רח' לוחמי הגיטאות מס' 6. יהוד. ישראל.




צ'סלב אחי היקר.

זה עתה קיבלנו מכתב ממך ואנחנו מודים על כך. קודם כל אנחנו מאחלים לך הרבה בריאות ואיחולים מיוחדים בגלל יום ההולדת ה-70 שלך. שתחיה לנו עד 120. אנחנו מאחלים לך הרבה נחת מהילדים והנכדים. אני, רחלה, אשתו של שמואל, אישית מבקשת להודות לך על הקומפלימנטים היפים שכתבת עלי. אני חייבת להגיד לך שפשוט אין לי מילים ואני כל כך שמחה שיש לנו ידיד כמוך. אני פשוט מאושרת שסוף כל סוף אני יכולה להגיד שאני מכירה אותך למרות שההכרות בינינו היא רק באמצעות הדואר. שמואל תמיד סיפר עליך ועל המשפחה שלך ולכן אני מרגישה שאני לא זרה לכם. אביך, אתה וקרובי משפחתך הם לא אנשים, אלא מלאכים. יחד אתכם אנחנו חשים כל מה שעובר עליכם. אנחנו כל יום חושבים עליכם וחולמים עליכם גם בלילות. אנחנו משתתפים ברגעי האושר, השמחה וגם ברגעים הקשים. הרי כל אחד עובר גם זמנים כאלה. אתה חייב לדעת שאנחנו תמיד על-ידך, אתך ומוכנים לעזור ללא גבולות בכל דבר שתבקש. זה לא רק הרצון שלנו זה גם רצון האל. אנחנו, עוד פעם, רוצים רק שתהיו בריאים ושקטים ומבקשים שתשמרו על עצמכם. גם אם ישנם רגעים קשים – אל תשבר ותזכור שרחוק ממך, בארץ אחרת, יש אנשים שאוהבים אותך מכל הלב. אנחנו זוכרים עוד איך שאנחנו נאבקנו על חיינו ואיך אלוהים נתן לנו אתכם.

בלה ואח של ינקל גרים פה בארץ והאח המבוגר יותר, חמיה, גר בקנדה. הוא אב לשני בנים, יש לו כבר נכדים אבל לצערנו אשתו לא מזמן נפטרה.

ועכשיו, צ'סלב היקר אני מבקשת, ואני מרשה לך לקרוא לך בשמך הפרטי. אני חושבת שהמילה אדון לא מתאימה לחלוטין ליחסים ששוררים בינינו. אני מרגישה קרובה אליך בדיוק כפי ששמואל מרגיש. גם הילדים שלנו יודעים שאנחנו כל כך קרובים לכם ושאנחנו מתכתבים ומאוד רוצים יום אחד לראות אתכם. לכן הילדים מבקשים שאני אאחל לכם רק דברים טובים.

אני נולדתי בגליציה, לא רחוק מהעיר לבוב. מכל המשפחה רק אני ניצלתי אבל בעזרת השם פגשתי עם שמואל כאן, במדינה שלי. יש לנו משפחה גם בחיפה, יש לנו ילדים טובים. אני חיה טוב עם שמואל, הוא בן-אדם טוב, אבא טוב ובעל טוב. הנכדים מספרים שהוא גם סבא יוצא מן-הכלל. כך שלמעשה לא חסר לנו שום דבר. אנחנו מבקשים רק את אלוהים שנהיה בריאים ושנחיה בשקט.

שמואל סובל מכאבי רגליים אבל חוץ מזה הוא במצב לא-רע. מהניסיון האישי שלנו אנחנו יכולים להגיד לך שהדבר הכי חשוב, חוץ מהבריאות כמובן, זו משפחה ולכן אנחנו מאחלים לך שתחיה באהבה ובקירבה עם כל בני משפחתך. זה האוצר שלנו.

צ'סלב היקר, אני מאד מבקשת לא לשלוח אלינו מכתבי אקספרס. חבל על הכסף, מה עוד שההבדל הוא לא משמעותי. מכתבי אקספרס בהשוואה למכתבים רגילים מגיעים יותר מהר רק ביומיים-שלושה, כך שאין צורך בהם. עכשיו תכתוב לנו איך מרגישה המשפחה שלך ומה קורה עם משפחתה של ברוניה. אנחנו מנשקים אתכם חזק ומאחלים בריאות.

דרישת שלום מישראל הרחוקה. מאחלת משפחת שמואל רחלה.

כל טוב, הרבה בריאות וחיים טובים. אנחנו מתגעגעים ובקוצר רוח נחכה הפעם כמו תמיד למכתב מכם.

על המעטפה:
מר דבוז'רצ'יק צ'סלב, רח' סטרודוונה מס' 30. אזור ביאליסטוק. עיירה קנישן, פולניה.

מצד שני של המעטפה:
שמואל שירוסקי. קרית ביאליסטוק. רח' לוחמי הגיטאות מס' 6. יהוד. ישראל.




ביאליסטוק, 1 ליוני 1988


צ'סלב היקר.

אנחנו קיבלנו מכתב ממך. חיכינו לו הרבה מאוד זמן וחשבנו כבר שהוא אף פעם לא יגיע. ובכן קיבלנו את המכתב אבל לצערנו הוא היה די עצוב וזה כואב לנו מאוד. כואב לנו, קודם כל, שאתה חולה ושעברת מספר ניתוחים מאד מאד קשים. אתה לא כותב לנו הכל אבל אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה עבר עליך בחודשים האחרונים.

אתה כותב שתצטרך לעבור עוד ניתוח מסובך אבל אנחנו תקווה שזה יעבור בשלום. אנחנו נתפלל לכך.

אני אישית מאמין שאלוהים יעזור לך כי דברים טובים לא נשארים ללא פרס.

אנחנו עברנו ביחד זמנים מאד קשים ושרדנו. לכן, אני כולי תקוה שתהיה בריא ושהכל יעבור בשלום.

כואב לנו שאתה חי בלי אנשים קרובים סביבך ולמעשה אתה בודד. לצערי איני יכול לעשות שום דבר בנידון רק להצטער שאני נמצא כל כך רחוק ממך.

צ'סלב היקר. יחד עם זה אני בטוח שאתה יודע ומרגיש שהלב שלי הוא כל הזמן איתך. כי אני מרגיש שהלב שלך, גם אם הוא חולה, הוא כל הזמן אתי. אנחנו מאחלים לך קודם כל בריאות וקשה לתאר לנו במכתב את הרגשות שלנו והתפילות. ביום ובלילה אנחנו מבקשים אל אלוהים שיתן לך בריאות טובה ותחיה עוד הרבה שנים ונוכל בסוף, להיפגש ביחד. אני יודע שאתה מבין אותנו בלי מלים אבל לכתוב מלים מהסוג הזה זה צורך פנימי שלי ושל משפחתי. לכן תבין את זה ואתה לא צריך לחשוד שאני כותב נוסטלגיה.

שמור על עצמך ותראה שהכל יעבור, בעזרת השם, בשלום.

אנחנו מחכים לתשובה ממך ומקווים שהפעם היא תגיע מהר. תכתוב לנו על כל מה שאתה סובל וכל מה שעבר עליך ולבסוף תכתוב לנו שאתה מרגיש כבר הרבה יותר טוב. אתה תראה, אתה עוד תהיה בריא ואנחנו נוכל לכתוב שנים רבות האחד לשני ובסוף, מי יודע, ניפגש, בעזרת השם.

קודם כל אני רוצה לקוות שכבר בימים הקרובים המכתב שלי יגיע אליך ויעשה לך הרגשה טובה. אני שכותב את המלים האלו מאד נרגש ואיני יכול לשכוח שאתה סובל כל כך הרבה.

כמה מילים על עצמנו.

אין שום דבר מיוחד אנחנו חיים בשקט ואנחנו פחות או יותר בריאים. אתה יודע, צ'סלב, בגילנו אי אפשר כבר להיות בריא לחלוטין. לשמואל היה אקסידריט ותודה לאל הוא עבר את זה בשלום, למרות שהשבר היה רציני. היו לו גם כאבי-תופת אבל עכשיו הכל הרבה יותר טוב. אפילו הכאבים עברו.

צ'סלב, אתה לא צריך לדאוג לנו, תדאג יותר טוב לעצמך, אתה זקוק להרבה מנוחה, לידידים ולאנשים קרובים.

אנחנו מוסרים לך דרישת-שלום, נשיקות חמות – הידידים שלך הכי טובים בעולם – שמואל ורחלה עם הילדים ודרישת שלום באופן מיוחד בבקשה למסור לכל הקרובים, גם אלו הרחוקים ולכל האנשים שמאחלים לך רק טוב.

על המעטפה:
מר דבוז'רצ'יק צ'סלב, רח' סטרודוונה מס' 30. אזור ביאליסטוק. עיירה קנישן, פולניה.

מצד שני של המעטפה:
שמואל שירוסקי. קרית ביאליסטוק. רח' לוחמי הגיטאות מס' 6. יהוד. ישראל.




ללא תאריך

צ'סלב היקר.

קיבלנו זה עתה מכתב ממך וכרגיל הוא עשה לנו טוב בלב ובנשמה.

אני לא מספיק כשרוני על מנת לתאר לך כמה אנחנו שמחים שאתה בריא. אני חייב להגיד שאנחנו כולנו, משפחתי ואני, בכינו כששמענו שעוד-פעם אתה הולך לבד, קורא ספרים וסוף סוף כותב לנו מכתב. מאד התגעגענו אליכם אבל, בעזרת השם, קיבלנו את המכתב ועכשיו אנחנו קצת יותר שקטים.

אף פעם לא יכול להיות ששמחה אינה מעורבת בעצב. לכן מאד נגע ללבנו את שקרה עם אשתך, אירקה. זה כואב מאד. לכן, צ'סלב, אנחנו מבקשים – זו בקשתי ובקשת אשתי זושה, אל תישבר, תעבור את זה ותהיה חזק. יש לך ילדים מוצלחים ונכדים מתוקים ועוד פעם הבריאות הכי חשובה.

אני מבקש סליחה שדי הרבה זמן לא כתבנו לך ואני צריך להסביר את עצמי. ובכן, מכל מיני אנשים שכביכול מכירים אותך ואת משפחתך שמענו שאתם כבר לא גרים בקרישיניה. למזלנו הסתבר שזה לא נכון וזה יאפשר לנו, בעזרת השם, להמשיך לכתוב מכתבים האחד לשני. זו הדרך האפשרית היחידה בשלב זה כי אנחנו גרים רחוק האחד מהשני. אבל כמו תמיד אני כותב לך, הלב שלנו יחד אתך והמרחק הגיאוגרפי ויחסים מהסוג הזה לא בהכרח קובע.

מה שלום אחותך ברוניה? תמסור לך דרישת שלום, תמסור ד"ש לכל המשפחה שלה. עכשיו גם לנו יש בנות גדולות, יש לנו גם בן שלמד בטכניון, הוא מהנדס חי בקיבוץ וטוב לו שם. לצערי הוא עוד לא התחתן אבל גם זה יבוא. יש לנו ארבעה נכדים מהבת הגדולה. הנכד הגדול כבר התחתן וגר בירושלים. הוא לומד באוניברסיטה העברית. מהבת הקטנה יש לנו שלושה נכדים ונכדה אחת. הבנות גרות לא רחוק מאיתנו – זה מרחק נסיעה באוטובוס של חצי שעה. המדינה שלנו אינה מדינה גדולה ואין בה מרחקים גדולים לכן לכל מקום זה קרוב. אנחנו מבקרים אותן והן מבקרות אותנו.

צ'סלב היקר. אנחנו רוצים לדעת מה קורה עם אבא שלך ומבקשים שתכתוב לנו במכתב הקרוב. אנחנו, מצידנו, נשתדל לשלוח לך תמונות של כל המשפחה שלנו.

אדון צ'סלב היקר.

גם אני מרשה לעצמי לכתוב אליך מספר מילים.

למרות שאנחנו לא מכירים אישית אבל אני מכירה אותך מצוין מסיפוריו של שמואל. כמוהו, אני מרגישה אליך קירבה גדולה מאוד ואני מרגישה כאילו נולדנו באותו מקום, גדלנו באותו מקום וחונכנו באותו מקום.

אני יודעת הכל, לא רק עליך אלא גם על משפחתך. אני רוצה להודות לך על כל המעשים שלך. למעשה חסרות לי מילים על דברים שעשית.

אדוני היקר, אני כותבת את המילים ואני בוכה. גם אני עברתי לא מעט במלחמה הזאת אבל, בעזרת השם, נשארנו בחיים וכולי תקוה שנחיה עוד הרבה זמן ונהיה בריאים.

אנחנו מוסרים לאדוני דרישת שלום וחיבוק חזק חזק.

שמואל, רחלה, ילדים ונכדים. גם הנכדים יודעים הכל עליך ויודעים הודות למי שמואל שרד את המלחמה. ועוד פעם מבקשים תשובה בהקדם.

על המעטפה:
מר דבוז'רצ'יק צ'סלב, רח' סטרודוונה מס' 30. אזור ביאליסטוק. עיירה קנישן, פולניה.

מצד שני של המעטפה:
שמואל שירוסקי. קרית ביאליסטוק. רח' לוחמי הגיטאות מס' 6. יהוד. ישראל.




ביאליסטוק 10 אוקטובר שנה לא ידועה

צ'סלב היקר

קיבלנו מכתב ואיננו יכולים להיות שמחים ממה שקראנו ברור לנו שאתה אינך עוד בריא ועדיין סובל. יחד עם זאת, בכוונה תחילה חיכינו קצת זמן עם המכתב הזה בתקווה שהוא יגיע אליך תהיה בבית ולא בבית החולים.

אנחנו כל יום מתפללים לאלוהים ומבקשים שיעזור לך. ואני סמוכים ובטוחים שהוא באמת יעזור לך. אנחנו חיים במרחק אלפי קילומטרים ממך אבל תהיה בטוח – אנחנו אתך לא רק במחשבות אלא גם בתפילות. אתה יודע צ'סלב – אני חייב להגיד לך ועדיין לא אמרתי זאת לאף אחד אחר שלפעמים יש לי הרגשה מאד מוזרה ונדמה לי שהלב שלך זה הלב שלי והלב שלי זה הלב שלך. כשאני שומע שלא טוב לך – זה שובר לי את הלב.

אני מאד מקווה שבמכתב הקרוב שיגיע אלינו, בשעה טובה, תוכל לכתוב לנו שהבריאות שלך השתפרה לטובה. תשתדל מהר לענות לנו כי אנחנו נחכה בקוצר רוח.

תהיה בריא וזכור שיש לך ידידים אמיתיים ואחים בעת צרה.

שמואל, רוחל'ה וכל המשפחות.

אנחנו מבקשים שתמסור ד"ש להוריך ולכל המשפחה.

אגב תכתוב לנו אם באים אליך ועוזרים לך בדברים קיומיים.

אנחנו מבקשים גם שיום אחד תשתדל לא לחשוב על המחלה. תחשוב דווקא שאתה בריא וצעיר ושאלוהים יעזור גם לך וגם לנו. אני בטוח, ואמרתי זאת לבני המשפחה שלי, כי יבוא יום ואנחנו נשכח שהיית חולה. אנחנו חיים עם תקווה כזאת ואתה תראה שהתקווה הזאת תתגשם.

הכל בעזרת השם.

תהיה בריא ותראה שנעבור גם את זה.

שמואל ורוחל'ה.

על המעטפה:
מר דבוז'רצ'יק צ'סלב, רח' סטרודוונה מס' 30. אזור ביאליסטוק. עיירה קנישן, פולניה.

מצד שני של המעטפה:
שמואל שירוסקי. קרית ביאליסטוק. רח' לוחמי הגיטאות מס' 6. יהוד. ישראל.





ללא תאריך

אדון הנריק הנכבד

לא שמענו ממך הרבה מאד זמן ונכון הוא שגם אנחנו לא כתבנו אליך.

זה לא בגלל שלא חשבנו ולא התעניינו אבל פשוט היינו חולים.

אנחנו נודה לך מאד אם תוכל לכתוב לנו מספר מילים. הדבר החשוב הוא האם אתה בריא? מה שלום המשפחה? האם אתה עובד? האם יש לך קשר עם ידידים ותיקים? וכך הלאה.

אנחנו מקוים שלא נצטרך לחכות למכתב ממך ליותר מדי זמן.

בברכה ובכבוד, שמואל ורוחל'ה.

על המעטפה:
האדון הנכבד מר הנריק דבוז'רצ'יק, רח' סטרודוונה מס' 30. אזור ביאליסטוק. עיירה קנישן, פולניה.

מצד שני של המעטפה:
שמואל שירוסקי. קרית ביאליסטוק. רח' לוחמי הגיטאות מס' 6. יהוד. ישראל.




תאריך מוטבע על המעטפה: 7 דצמבר 1995

הנריק היקר.

קיבלנו את מכתבך. הוא הגיע אלינו יחסית מהר.

כואב לנו שאתה חולה אבל אני מבקש את אלוהים שיעשה אותך בריא ושמח.

אני מבקש סליחה שאני עושה שגיאות כתיב. שכחתי כבר, אבל עוד פעם ועוד פעם אני מאחל לך הרבה בריאות. זו סחורה שאף פעם אי אפשר להגיד שיש ממנה עודפים.

ברגע שתקבל את מכתבי החזר לנו מכתב תשובה.

שמואל שורסקי

אני מנשק אותך הרבה פעמים ותגיד לאביך שאני זוכר אותו מצוין. אני זוכר שהוא היה בשבילנו בן-אדם טוב. כך גם סבך.

דרישת שלום.

בידידות.




3 פברואר 1995

אדון נכבד

שלום.

קיבלתי מאדוני מכתב לפני כמה שנים ואני מרשה לעצמי עכשיו לכתוב אליך מספר מילים.

אני כבר שכחתי איך כותבים בפולנית לכן בעבר נהגתי לבקש עזרה, בענין זה, מאשתי. לצערי אשתי נפטרה לפני 31/2 שנים. גם איננו.

הנריק היקר. אין בעולם אנשים כמו אביך. אתה צריך לדעת שאביך היה אומר שדברים טובים באים מאלוהים אבל גם דברים רעים.

ברגע שתקבל את המכתב השב לנו במכתב שלך.

במכתבי זה אני שולח לך 2 דולר ובמכתב הבא אני אשלח לך סכום גדול יותר.

אני רוצה שתדע שידידות זה לא רק כסף.

אני מנשק אותך ואת כל המשפחה שלך.

שמואל שורסקי.

על המעטפה:
מר דבוז'רצ'יק צ'סלב, רח' סטרודוונה מס' 30. אזור ביאליסטוק. עיירה קנישן, פולניה.

מצד שני של המעטפה:
שמואל שירוסקי. קרית ביאליסטוק. רח' לוחמי הגיטאות מס' 6. יהוד. ישראל.




ביאליסטוק, 9 אפריל 1989

צ'סלב היקר.

חיכינו הרבה זמן למכתב ממך. למעשה אנחנו עדיין מחכים עד עצם היום הזה.

מה אגיד לך, אנחנו חוששים לבריאותך. יכול להיות שאינך חש בטוב ולכן אתה לא כותב לנו.

צ'סלב, אתה מוכרח להבין שאנחנו רוצים לדעת בדיוק מה מצבך. אתה לא לבד, יש לך אותנו. בינתיים נקווה שבעזרת השם תרגיש יותר טוב. ועל כך אנחנו מתפללים יום יום ולילה לילה.

שמואל, רוחל'ה וכל המשפחה מוסרים דרישת שלום לכל משפחתך מחכים לתשובה ולבשורה טובה.

אני אומר לך שתהיה לא רק בריא אלא גם חזק.

אמרו לי ידידים בבית הכנסת שאם מבקשים משהו מאלוהים כל כך חזק, כמו שאני עושה זאת, יהיה לזה תוצאות, בעזרת השם.

אני כבר כרגע יכול להגיד לך, למרות שאתה אולי מרגיש עדיין לא טוב, שבעוד זמן מה נוכל לדבר על הדברים הלא-טובים שהיו, והם אינם כבר.

אני מקוה שאתה לא כועס על כך ששאלתי אותך באחד המכתבים האם הילדים שלך גרים על-ידך ובאים לבקר אותך ולעזור לך.

אנחנו יודעים כמה חשוב להיות יחד עם המשפחה ובעיקר כאשר לא מרגישים טוב. גם רחל'ה רוצה להוסיף כמה מילים אז בינתיים אני מאחל לך הרבה הרבה בריאות ומצב רוח יותר טוב.

צ'סלב היקר.

אני לא יודעת מה קורה אתי כי אני מאד מאד לא-שקטה וחושבת רק עליך בתקווה שסוף סוף תוכל לבשר לנו בשורה הכי טובה שאתה בריא יותר ומרגיש טוב.

מחכים למכתב ומאחלים בריאות, שקט ומצב-רוח טוב.

תדע שאנחנו המשפחה המאמצת שלך ואתה בן-אדם הכי יקר לנו בעולם.

אנחנו רוצים למסור לך דרישת שלום מכל המשפחה שלנו המורחבת. דרישת שלום למשפחתך ולילדים שלך.






ביאליסטוק, 16 יולי 18. שנה לא ידועה

אנחנו סובלים יחד אתך, צ'סלב היקר.

אנחנו מצטערים שבגלל המרחק הרב איננו יכולים לעזור לך.

למרות הכל, אל תדאג, אל תישבר ותחיה עם תקווה. אלוהים לא ישכח אותך כפי שאנחנו לא שוכחים אותך ומתפללים שתהיה בריא וחזק.

לפעמים ברגעים שיש לנו ספקות ואיננו יודעים מה לעשות אנחנו פונים לבורא-עולם. תאמין לי צ'סלב, אני יודע שהכל יהיה בסדר.

אני כותב לך כל הזמן אותו הדבר כי אלו הדברים הכי חשובים ואני חוזר על אותן המילים כי אני תקווה שהמילים האלו עושות לך טוב והרגשה נוחה יותר.

באחד ממכתבי שאלתי אם יש אנשים או בני-משפחה אשר עוזרים לך. לא עשיתי זאת מתוך כוונה לחטט שלא בענייני אלא מתוך דאגה שיש מישהו על-ידך כי מי יודע אם לא אני כמה קשה להיות לבד ללא משפחה.

אתה בוודאי מבין למה אני מתכוון.

אנחנו מחכים למכתב ממך. לא משנה לנו מה קורה, רק כתוב לנו.

אנחנו רחוקים ממך לכן יכולים בעיקר להתפלל ועושים זאת בידיעה שתפילה יכולה לעשות נסים ונפלאות.

מסור ד"ש למשפחה ובעיקר לילדים.

שמואל ורוחל'ה.

על המעטפה:
מר דבוז'רצ'יק צ'סלב, רח' סטרודוונה מס' 30. אזור ביאליסטוק. עיירה קנישן, פולניה.




ביאליסטוק, 1 לדצמבר 1989

לכבוד

הבן של צ'סלב.

קודם כל אנחנו מבקשים סליחה על כך שאנחנו משיבים לאדוני אחרי כל כך הרבה זמן. אבל פשוט לא יכולנו לכתוב לך על הצער הנורא שפקד אותנו ברגע שנודע לנו שאביך איננו עוד.

זה היה איש גדול. בן אדם שעשה הכל למען הזולת.

אלוהים, מרגע שנודע לנו אנחנו לא מפסיקים לדבר על צ'סלב.

אני חייב להגיד לך, אדוני שכאשר הוא התחיל להיות חולה לא עבר יום שלא התפללנו לשלומו. ביקשנו את בורא העולם שירחם עליו אבל כנראה שכל אחד מגיעה שעתו.

איננו יכולים לשכוח את צ'סלב היקר. הדבר שקרה שבר לי את הלב. עשרות שנים הוא היה חלק מהלב שלי והיה לי לאח תאום. לצערי, כבר אי אפשר היום לעשות שום דבר.

החיים נמשכים הלאה.

אנחנו שולחים לך אדון את המכתב הזה בתקווה שתרצה לענות לנו ולספר לנו על רגעיו האחרונים של אביך. אם אינך מתנגד, אנחנו רוצים לדעת הכל.

שלחנו לך ארגז תפוזים – 10 ק"ג. באמצעות הבנק הפולני P.K.O.

הייתי רוצה שתקבלו אותם לחגים ואנחנו יודעים שבפולין אין תפוזים וזאת תהיה המתנה הצנועה שלנו לבן של ידידינו היקר.

אנחנו מאחלים לך ולמשפחתך חג שמח ושנה טובה.

שמואל ורוחל'ה וכל המשפחה.

אני מקווה שאדוני יכול לקרוא את שאני כותב. אני יודע שהכתב שלי נורא ואני כותב עם שגיאות אבל אני כותב מכל הלב.

גם רחל'ה רוצה להוסיף משפט אחד.

אדוני היקר.

תאמין לי שמרגע שנודע לנו אודות הטרגדיה, אני לא יודעת מה קורה אתי. אלוהים, מה עוד אפשר להגיד ומה עוד אפשר לעשות?

על המעטפה:
מר דבוז'רצ'יק צ'סלב, רח' סטרודוונה מס' 30. אזור ביאליסטוק. עיירה קנישן, פולניה.

מצד שני של המעטפה:
שמואל שירוסקי. קרית ביאליסטוק. רח' לוחמי הגיטאות מס' 6. יהוד. ישראל.




ללא תאריך

צ'סלב שלנו הכי יקר בעולם.

לאחרונה קיבלנו ממך שני מכתבים, היה לנו כייף לקרוא אותם, ממש חסרות לנו מילים על מנת לתאר את ההרגשה שלנו אחרי כל פיסת-נייר שמקבלים ממך. עד כדי כך שאנחנו אפילו בכינו.

אנחנו מתגעגעים אליכם וכמעט בכל ערב מגלגלים סיפורים הקשורים לתקופה ההיא. בעזרת השם התגברנו על כל הבעיות הנוראיות שהיו לנו אבל כואב לנו הסיפור עם אשתך אירקה. זאת טרגדיה ממשית וברגעים הקשים האלו אנחנו יחד איתך. אני ואשתי מבקשים ממך שתוכל להתמודד עם הטרגדיה הזאת, שתהיה חזק ושתוכל לתפקד כרגיל. אנחנו מקווים גם שאלוהים יתן לך כוחות ושתהיה בריא. אל תשכח שיש לך הרבה מאד נחת גם מהבנים וגם מהנכדים. אנחנו לא כתבנו לך הרבה מאד זמן כי שמענו שעברתם למקום אחר, אנחנו כתבנו לך כבר על זה אבל בעזרת השם עכשיו נוכל להמשיך להתכתב. אני מוכרח לחזור על הדברים שכבר כתבתי לך הרבה מאד פעמים. אנחנו חיים רחוק אחד מן השני אבל כל בוקר כשאני קם יש לי הרגשה שאני יחד אתך.

צ'סלב היקר. מה שלום אחותך ברוניה? אנחנו מבקשים שתמסור לה דרישת-שלום, מה קורה עם המשפחה שלה? האם הבן שלה עדיין מתגורר בקיבוץ? אנחנו רוצים לשמוע יום אחד שהוא התחתן. לנו יש ארבעה נכדים, כולם מסודרים ונדמה לי שגם את זה כבר כתבתי לך. כמובן שכל המשפחה שלנו נמצאת עכשיו בארץ-ישראל, אנחנו לא מזמן עשינו תמונות קבוצתיות של כל המשפחה ובעזרת השם במכתב הבא נשלח לך אותן.

אנחנו מאחלים לך כל-טוב, הרבה בריאות ושמחת-חיים. אני מודע לכך שזה נראה לך עכשיו מופרז כי אתה שקוע בטרגדיה שפקדה אותך, אבל בעזרת השם יבואו ימים טובים יותר.

אגב, כל בני משפחתי יודעים הכל ומודעים לכך שאני חי בזכות המעשים האצילים שלך.

תהיה לנו בריא ומחכים לתשובתך.




ביאליסטוק, 11 ליוני 1988

תודה לאל קיבלנו, אחרי הרבה זמן מכתב ממך. צר לנו שאתה כל כך חלש ולמרות הכל לא יכול לחזור למצבך הקודם. זה ברור כי עברת מספיק לא רק ניתוחים וטיפולים קשים אבל גם טרגדיה בתחום האישי. באשר למצבך הבריאותי אנחנו התייעצנו פה עם רופאים מומחים והם אמרו לנו שעל-סמך הפרטים שמסרתי להם יש לך סיכויים מצויינים לחזור למיטבך. חוץ מזה כואב לנו שאתה גם עכשיו חי לבד. שאנחנו לא יכולים לעזור לך, לא יכולים לדבר איתך ולא יכולים לבקר אותך. תאמין לי, גם על זה כבר חשבנו ולא מן הנמנע שיום אחד גם זה יתגשם ואחרי שנים רבות נוכל להיפגש עם בן-אדם שהציל את חיי.

יש הרבה דברים שאי אפשר לתאר אותם במילים, בעיקר בכתב. את המילים האלו אני שומר לפגישה אחד על אחד. אני כותב את זה כי יש לי הרושם שיש רגשות שאי אפשר לדבר עליהם אפילו בנוכחות אנשים אחרים גם הכי יקרים, כלומר בני-משפחה. אלו עניינים כ"כ עמוקים ואישיים שהייתי רוצה להסתכל לך ישר בעיניים ולהגיד אותם. אני משוכנע שגם אתה חושב ומרגיש בצורה דומה. אני לא יכול לכתוב לך שתשכח דברים רעים ותחיה רק עם הדברים הסבירים והטובים. אבל תזכור שאלוהים עזר לנו כבר במצבים יותר קשים, הוא יעזור לך גם עכשיו. תאמין לי שתתגבר. אני מבקש שהפעם תכתוב יותר מהר מאשר בדרך-כלל כי אני רוצה לדעת מה איתך ומה מתרחש אצלך.

במכתב הבא אני רוצה לקרוא שאחרי כל הייסורים וכל הכאבים וכל הטרגדיות ראית אור בקצה המנהרה. אנחנו מכל הלב מאחלים לך שתגיע לרגע זה. אני בטוח, בעזרת-השם, שבעוד כמה חודשים תקום על הרגליים ושתקרא את המלים שלנו פעם נוספת אתה תוכל להגיד לעצמך – הנה הידיד שלי מארץ ישראל צדק.

ועוד דבר אחד. אחד מבני המשפחה שלי הייתה לו תאונת דרכים ובעזרת-השם, למרות פציעתו הקשה, הוא לא התמוטט והתגבר על זה. היום כבר בנימה של הומור הוא מספר על הכאבים הנוראיים שהיו לו במשך הטיפולים.

מכל הדברים שיש בעולם אנחנו מבקשים את אלוהים קודם כל שתהיה בריא.

אנחנו מאחלים לך כל טוב מארץ הקודש.

ידידיך שמואל, רחלה והילדים. דרישת שלום מיוחדת לילדיך ולמשפחותיהם.




ללא תאריך

צ'סלב היקר.

לא יאומן אבל אתה כבר בן 70. מזל-טוב. עד 120. שיהיו לך דברים הכי טובים בעולם, שתהיה בריא ושתהיה לך הרבה מאד נחת מהילדים ומהנכדים.

רחלה מבקשת להודות לך על המחמאות. היא אומרת שאין לה מילים על מנת להודות לך. כתבת את זה בצורה כל כך יפה וכל כך עדינה שהיא למדה הכל כמעט בעל-פה.

שמואל תמיד סיפר עליך ועל המשפחה שלך. אני לא אגזים אם אני אגיד שאתם יותר דומים למלאכים מאשר לבני-אדם. דע לך שאנחנו כואבים את המחלה שלך ואת הבעיות שלך כאילו זה היה נוגע בנו ישירות. חבל שאנחנו כל כך רחוקים אבל כנראה זה רצון האל. מהמקום הזה בו אנחנו חיים וגרים אנחנו מבקשים שתהיה בריא, שתהיה שקט ושתתגבר ולא תשבר. מי כמוך יודע כמה היה לנו קשה ומה עבר על שמואל ולמרות הכל בעזרת האל אנחנו חיים ואנחנו משתדלים להנות מכל חודש, כל שבוע וכל יום.

אחותו של שמואל, בלה, גרה בישראל. גרים פה גם יענקל'ה, חמיה. יש לו 2 בנים, שניהם נשואים ונכדה.

צ'סלב היקר. אנחנו אמנם לא ידידים לא מילדות ולא מתקופת המלחמה אבל אני מרשה לעצמי לקרוא לך צ'סלב כי אני חשה קירבה בלתי רגילה אליך. אני חושבת שאתה יקר לי כמו שאתה יקר לשמואל. כמו שאומרים, אחים ואחיות למרות שאין לנו קשרי דם. אני חייבת להגיד לך שאפילו הילדים שלנו מאוד מתעניינים במצבכם. אגב, בלה ויענקל הם ילידי גליציה. אני לא זוכרת כרגע באיזו עיירה הם נולדו אף אני יודעת שזה קרוב ללבוב.

יש לנו משפחה לתפארת ושמואל הוא בן-אדם טוב. הוא גם בעל טוב, אבא טוב וסבא טוב. לא חסר לו שום-דבר ואנחנו רק מבקשים מאלוהים בריאות.

שמואל כל הזמן מתקשה ללכת, יש לו איזו בעיה עם הרגליים, לכן הוא כבר לא מתרוצץ כמו פעם. אבל הוא לא מתלונן אלא אומר: ברוך השם, שלא יהיה יותר גרוע. נדמה לי שאנחנו כבר בקשנו ממך שלא תשלח לנו מכתבי אקספרס, זה עולה הרבה כסף והנכדים מגיעים פחות או יותר באותו זמן.

תכתוב לנו בבקשה מה שלום המשפחה של ברונצ'ה.

אני מאחלת לך כל טוב והרבה בריאות.

רחלה וכל המשפחה.

שמואל ביקש להוסיף שהוא מאד מתגעגע ומחכה למכתבך.